תה זו ממלכה קסומה. כדרכן של כל הממלכות בהן מתרחשים סיפורים
כדוגמת זה. ונוסף על כך- היה זה יום בהיר... וכעת שסיימנו עם
הקטע הקיטשי של ההתחלה אפשר לגשת לעלילה.
גיבורת סיפורנו היא צפרדע שחיה בביצה בסמוך לממלכה. הצפרדע
הייתה בעלת  שתי רגליים אחוריות ארוכות, גוף ירקרק ומחוספס,
עיניים בולטות וריריות,  והחשוב מכל- אמונה. צפרדע עם אמונה.
קראו לה תמר.
תמר קיוותה והאמינה שיום יבוא והיא תשתייך לממלכה ותוכל להיות
נסיכה אמיתית, אבל לשם כך היא צריכה נשיקה מנסיך... אבל לא סתם
נסיך! נסיך אמיתי מהממלכה, שכאילו קפץ מתוך אגדה- גם יפה תואר,
גם חזק, גם חכם, גם מוכשר וגם רומנטי ושרמנטי. אבל איפה היא
תמצא נסיך כזה שירצה צפרדע כמוה?
מדיי פעם הגיעו לביצה נסיכים בכדי לטייל, להרהר ולהשתחרר קצת
מנטל המלוכה- ואז הייתה תמר מנסה לבצע את זממה ולהשיג לה נסיך,
אך בכל פעם שהתקרבה היו בורחים הנסיכים בבהלה הרחק אל עבר
האופק כשהם צורחים בפחד והיסטריה כמו שחקנית בסרט אימה.
זה לא שתמר הייתה צפרדע כל כך אימתנית. נהפוכו-  היא נחשבה
לצפרדע חיננית יחסית והיו לה מחזרים אבל הבעיה הייתה שהמחזרים
הללו היו לא אחרים מאשר צפרדעים, ותמר לא רצתה צפרדעים. לא.
היא רצתה נסיך.
מה עליה לעשות בכדי להשיג נסיך?
היא השקיעה כל כך הרבה מאמצים. הייתה יושבת שעות ומסתכלת
בבבואתה המשתקפת במי הביצה העכורים ומנסה להבין מה כל כך לא
בסדר אצלה ולמה כל הנסיכים בורחים. היא הייתה קופצת קילומטר עד
לנחל הקרוב כדי להתקלח (וגם בשביל לרזות קצת), הייתה מתרכזת
בכל כוחה הצפרדעי בכדי לנסות להצמיח שיערות על קרקפתה המחוספסת
(זה לא ממש עזר...) בקיצור- הלכה לחלוטין נגד חוקי הטבע בכדי
לנסות להיות צפרדע מוצלחת שתשבה את לבבות הנסיכים.
בינתיים- עם הזמן והנסיון שבהברחת נסיכים רבים-היא החלה להשלים
עם המצב. התחילה להבין שלמרות שהיא לא יודעת מה הבעיה שלה
בעצם, היא צריכה לחיות עם המחשבה שהיא לעולם לא תמצא נסיך-
ונסיכה היא כבר לא תהיה. בתקופה הזו היא החלה להסתכל גם על
צפרדעים-שבקרבם הייתה פופולארית למדיי, להיות פחות בררנית. "אם
לעולם לא אהיה נסיכה", היא חשבה, "אני עדיין צריכה למצוא לי
בעל לעתיד..." אז היא התחילה לבלות גם עם הצפרדעים, והיא דווקא
נהנתה וכמעט שכחה לגמרי שפעם הייתה דיי תמימה- וחלמה על נסיך
וממלכה. אבל תמיד, יחד עם כל האושר שבחייה החדשים, הייתה מחשבה
קטנה קטנה וחלשה, שצרחה בכל הכוח בתוך מוחה, ותמר תמיד התעלמה
והשתיקה אותה לפני שהיא בכלל הספיקה להפנים מה שמחשבה הזאת
אמרה, צרחה. אבל בשלב מסויים, אחרי שבילתה עם כמה מחזרים
צפרדעיים, היא סופסוף פתחה את נפשה ותודעתה, ונתנה למחשבה הזו
להישמע. היא סופסוף שמעה, ובפעם הראשונה הפנימה מה שהמחשבה הזו
צרחה: "מגיע לך יותר!"
זה היה הרגע בו תמר הבינה שאסור לה להתפשר ושהיא צריכה לעבוד
קשה בכדי להשיג את מה שחשוב לה באמת. היא גם הבינה שבמקום לשבת
בשיעורי אנגלית ולכתוב אגדות מטופשות המזכירות בצורה מחרידה/
מדהימה את מצבה שלה, ובמקום לתת לעצמה לשקוע ביאוש וברחמים
עצמיים- היא צריכה פשוט לחכות. ולא לשבת על שפת הביצה ולהביט
בשעון אלא להמשיך בחייה הביצתיים- לאכול זבובים, לבלות עם
הצפרדעים וליצור איתם קשרי ידידות ולא יותר, ללמוד אנגלית...
ויום אחד הוא יגיע. הנסיך שלה. וכשהיא תבוא לקראתו (כבר לא
מתוך ציפייה לשינוי כלשהו אלא מתוך הרגל) וכשהיא תקפוץ עליו
(בידיעה שבעוד שניה כל מה שישאר יהיה האבק שהוא ישאיר אחריו
כשיברח בצרחות), וכשהיא תנחת (לא על האדמה הקשה אלא על ברכיו
של הנסיך שלה) והוא לא יברח- אלא יחייך אליה חיוך גדול, אותו
חיוך גדול שיגרום לליבה לפרפר בצורה שעוד לא קרתה מעולם,
ובאותה צורה שיפרפר כשהוא ינשק אותה והיא תהפוך לנסיכה
יפהפיה... כשכל זה יקרה, ותמר כבר לא תהיה צפרדע, אלא המאושרת
שבנסיכות- היא תדע ידיעה ברורה וצלולה, שתפעם בכל הכוח בתוך
מוחה הנסיכי- היא תדע, כמו שתמיד היה קשה לה לתאר--- שלמרות
הכל, היה שווה לחכות.




מוקדש לי.

(ותודה ענקית לגל יופה, הצפרדע #1)