דיסק ישן מתנגן בחדרה של נגה, והיא מזמזמת יחד איתו "אני לא
מספיק טובה... אני לא מספיק טובה... אני לא מספיק טובה... אני
לא מספיק טובה".  השיר היחיד מתנגן שוב ושוב - נגמר ומתנגן
וחוזר חלילה כבר כמה ימים, ונגה תמיד חוזרת על השורות הללו
בלבד. אינה מכירה את שאר השורות. שרה חזק וחלש ומהר ולאט, תמיד
מתוך שכנוע עצמי ואמונה אמיתית בארבע המילים הקשות. הבית דווקא
מסודר, ורק האבק מתחיל להערם על הרהיטים.  תריסי הבית מוגפים.
בחוץ אור יום או אור מנורה, היא אינה יודעת.  החיים אולי
ממשיכים או אולי נפסקו מיום שיצא החבר שלה מביתה בפעם האחרונה,
היא אינה מעוניינת לדעת. כל שיכולה היא לשנן ולזכור הוא ארבע
מילים. "אני לא מספיק טובה". תמיד אותן מילים, תמיד אותו שכנוע
עצמי, תמיד אותה מנגינה. תמיד אותה נגה. ילדה קטנה, אישה. נערה
מיוחדת, סתמית למראה. חושבת מחשבות, אבל לא עכשיו. כי עכשיו
היא משננת. "אני לא מספיק טובה".

שכנים לבניין הישן, הצעיר מן העיר הזו רק בשמונה שנים, חושבים
לעצמם עכשיו שבטח הבחורה מהקומה השנייה נסעה לחופשה. אולי היא
ישנה בבית של ההורים שלה. אולי היא מכרה את הדירה.  אולי היא
מסתגרת עם חבר שלה כבר כמה ימים והם שוכבים כל היום וכל הלילה
ולא רוצים לראות אף אחד. שכן אחד חושב שאולי היא התחילה לעבוד
בלילה ולכן הוא לא רואה אותה במשך היום. השכנים לא מכירים אותה
טוב. הם היו רואים אותה פעם. "בוקר טוב" - "בוקר אור", היו
מחליפים הנהונים בבקרים. "ערב טוב" - "שלום", חיוכים בערב. שכן
אחד ניסה להתעניין בה פעם. "מאיפה הגעת?"- "מירושלים". "את
לומדת כאן באוניברסיטה?" - "כן, אבל תסלח לי, אני ממהרת. אז
אולי אראה אותך כבר בפעם אחרת". אחר כך ראה שבחור אחד מגיע
אליה לפעמים. אז ויתר.

בחוף הים המציל השזוף שהציל אותה פעם מטביעה תר אחריה במבטיו.
הוא אינו יודע את שמה, אך כולה חרוטה בנשמתו כמו זכרון שחורט
מסלול בתאי המוח. ריחה, שילוב ריחו של הים עם ריח סבון ושמן
שיזוף והבל פה, עבר בנחיריו בעת שהנשים אותה, אל חללי האף,
ומשם ריחף לו בדרך שאף ריח לא עבר לפניו, וכאב בראשו, וסחרר את
משקלו, ושקע בתאיו האפורים, ולא זז משם מאז. מבטה בעת
שהתעוררה, חלול ומלא הבעה, מבולבל אך יודע היטב דברים נסתרים,
ריתק אותו לשניה והקפיא את תנועותיו וסבב סביבו וקשר בחבל בלתי
נראה ונגע בעורו בשריטות פוצעות, עד שלבסוף חדר אל עיניו ושם
נותר, מחליף את מבטו שלו. כבר שבוע שאינה מגיעה לשבת תחת הסוכה
שלו. כבר שבוע שאינה משאירה כתובות ילדותיות על חופו של הים
התיכון. כבר שבוע הוא יורד מדי יום ביומו אל הפינה שלה ותר
אחרי סימני הכתובות שלה. אולי הופיעה שם בעת שנמנם, אולי
התחפשה לאישה אחרת, אולי הצליחה להתגנב ולקשקש שם על החול. אך
לשווא. המציל השזוף שהציל אותה פעם מטביעה מחפש נקודה מפרפרת
בים, אולי היא זקוקה לעזרה. עגמומיות ניכרת בחופו של הים
התיכון, ומדי ערב, עם בוא הגאות, הוא מבכה את לכתה של זו ששכבה
על החולות וטבלה במים והשאירה חותמות שנמחקו מעל פני השטח אך
הותירו בו געגועים נסתרים, נסערים.

בסופו של כל יום לימודים חברה מהאוניברסיטה שולחת אל כתובת
הדואר האלקטרוני שלה את סיכומי השיעור שסרקה בחדר המחשבים
שבמרתף הבניין בו הן לומדות. אחרי כל שיעור היא ניגשת אל מכונת
הצילום ומצלמת העתקים מהדפים שחילק המרצה ותוהה מתי נגה כבר
תגיע ותיקח את כל החומר שהצטבר אצלה. היא ניסתה להתקשר אל נגה
כמה פעמים השבוע, אבל בביתה של נגה לא ענה איש. די נמאס לה
לדאוג לנגה כמו ילדה קטנה והיא מרגישה מנוצלת. היא חוששת שאולי
נגה בכל זאת יצאה לטיול שתכננה לחו"ל, אשר למיטב ידיעתה התבטל
ברגע האחרון, ולא טרחה ליידע אותה, מותירה אותה בארץ היבשה
והחמה הזו, לעמוד ליד מכונות צילום לוהטות במקום לשתות דייאט
קולה בקפיטריה הממוזגת.

ההורים של נגה חושבים שנגה בחו"ל. לפני שלושה שבועות היה להם
ריב קטן בקשר לנסיעה הזאת.  הם לא רצו שתפסיד לימודים. היא
תכננה לנסוע לכמה שבועות לארצות הברית עם החבר, לנקות קצת את
הראש, לטייל. הם ביקשו שהיא תדחה את זה בחודשיים. ביקשו שהיא
תיסע אחרי המבחנים. "אחרי המבחנים זה אי אפשר" היא ענתה להם
בכעס. "אחרי המבחנים הוא לא יכול." היא החליטה לנסוע בכל זאת.
בסופו של דבר ביטלה את הנסיעה, כי זה לא הסתדר לחבר שלה עם
העבודה, אבל היא לא סיפרה להם, וזו הסיבה שהם עדיין בטוחים
שהיא בחו"ל.

אבל נגה לא מתכוונת לשלוח להוריה גלוייה יפה מאמריקה הרחוקה.
היא גם לא מתכוונת לפתוח את האי- מיילים ששולחת לה חברה שלה
מהאוניברסיטה. לא, היא לא תופיע באוניברסיטה בתקופה הקרובה,
וגם לא תגיע לכתוב כתובות ילדותיות על חופו של הים התיכון.
והשכן שלה, השכן שלה שחושב שהיא נורא נורא חמודה, לא יראה אותה
גם הוא. כי נגה יושבת בדירתה הקטנטנה וכל שהיא עושה הוא להקשיב
מידי פעם לשיר שמתנגן לה בחדרה ולחזור שוב ושוב על אותן ארבע
שורות מוכרות. למרבה הצער, לא הוריה ולא חברותיה ולא שכניה ולא
מצילה מעסיקים את מחשבתה כעת, שכן היא מתאמצת בכל כוחה לא
לחשוב על דבר ולא לחרוג מהשינון המייגע. ברגע שתפסיק, כך למדה
בצורת הלמידה הפרימיטיבית ביותר, יצליח הכאב הנורא מכל לחדור
אל המעטפת השבירה של ליבה, ועם כאב כזה, היא יודעת, אין בכוחה
להתמודד.

אם נגה תשרוד את המשבר הזה, היא תוכל לספר בעוד כמה שנים על
משבר שהיה לה בתקופת האוניברסיטה. היא אולי תספר את זה לבעלה,
אולי לילדיה, אולי לזוג חברים שיישב איתה על כוס קפה בבית קפה
בעיר. אם היא תשרוד את המשבר הזה, היא תספר. אבל לא ידוע אם
תשרוד אותו.  לא ידוע אם תקום עוד כמה דקות, תכנס להתקלח, תאכל
משהו, תלבש שמלה חמודה ותלך אל בית הוריה. לא ידוע אם תקום עוד
כמה דקות, תשתכר עד עלפון ותכנס אל תוך אמבט מלא מים, בו תטבע,
וגופתה תתגלה עוד שבוע, כשהשכן מהדירה ליד יתחיל להרגיש בסרחון
העולה מדירתה.

אם תשרוד, כי מקווה אני שתשרוד נגה זו, תאלץ להסביר לחבריה
ולאלה שאינם חבריה אך חברים הם לה מבלי שתבחין בכך, היכן היתה
זמן כה רב. לא יהיה לה קל להסביר זאת, שכן כל דבר שתאמר, מיד
יתגלה כשקר (והרי ידוע לה, בשעות הצלילות שלה, כי שקר אין לו
רגליים), ובזאת אינה חפצה.  אך כעת אינה הוגה בדברים אלה כלל
וכלל.  כעת היא משחזרת במוחה שוב ושוב כיצד קרה שאותה להבה
שיקדה בה בחמימות נעימה, מהנה, שורפת אותה כעת בשלוחותיה
הצורבות, ההורסות. את זאת אין היא עושה באמצעות נתוח מעמיק של
השתלשלות העניינים, אלא, כאמור, על ידי שינון חוזר ונשנה של
המילים ההן.

הדרך שבה הכירו היתה רומנטית להחריד, אך היא לא אוותה להזכר בה
עכשיו.  השבועות הראשונים שלהם ביחד היו יפים לתפארת, אך לא
היה טעם לשחזר אותם עכשיו.  הוא היה הבחור שהקסים אותה יותר
מכל הבחורים שפגשה אי פעם גם יחד.  הוא היה מצחיק ושנון, מלהיב
וחכם ויפה, סקרן ואוהב את החיים ומוכן לשאוב מהם את כל מה
שיתנו לו ואת כל מה שלא.  היו בו, בעצם, את כל התכונות הטובות
שיכלה להעלות על דעתה.  הצרה היתה שהוא ידע שיש בו את כל אלה.
הוא היה מודע לכך קצת יותר מדי, קצת יותר ממה שכל אחד אחר מודע
לתכונותיו הטובות.  ומכיוון שכך, למרות שהסתתר תחת מסווה של
צניעות וטען במופגן שהוא חסר בטחון ולא אוהב את איך שהוא נראה
ושהוא בכלל לא מושלם, בסתר ליבו העריץ את עצמו.  אלה היו,
בעצם, שתי תכונותיו הרעות: קצת גאווה וקצת צביעות.  שתי תכונות
אלה הסוו היטב זו את זו, כך שרוב האנשים - אלה שהכירו אותו
ביום יום, כולל הוריו וחבריו הטובים - היו בטוחים שהוא האדם
הנהדר ביותר עלי אדמות.

גם נגה, אשר למדה להכיר אותו היטב ככל שעבר הזמן, היתה בטוחה
שהוא האדם הנהדר ביותר עלי אדמות. היא היתה מודעת לאהבתו
העצמית, אך למרבה הצער, היתה זו התכונה שגרמה לה להתאהב בו כל
כך. באופן הגיוני ביותר סברה כי מי שאוהב את עצמו כל כך, חייב
שתהיה לו סיבה טובה למדי, וככל שהוא הכחיש זאת, כך היתה סבורה
שהסיכוי שהיא טועה לגבי העניין הוא נמוך. באופן הגיוני ביותר
היא הבינה אותו כשמצא בה פגמים, ולכן כל פגם שמצא בה, היתה
ממהרת לתקן ולהסתיר, על מנת שגם הוא ימצא אותה מושלמת. תחילה
לעג, בצחוק כמובן, לירכיים שלה, שהיו - וגם היא חשבה כך - קצת
שמנמנות. נגה, שזמן רב ניסתה לעשות דיאטה ללא הצלחה, החליטה
שזוהי הזדמנות טובה לנסות שוב, ואכן תוך חודש אחד בלבד, הורידה
ארבעה קילוגרמים ממשקלה, וירכיה חזרו להיות חטובות כשהיו לפני
תקופת הצבא. לאחר מכן הוא טען שהיא לא סקרנית מספיק. נגה,
שהלימודים באוניברסיטה, העבודה במשרה חלקית והשעות שבילתה איתו
גזלו גם ככה את מירב זמנה, שקלה והגיעה למסקנה שאכן אין היא
מרחיבה את אופקיה כנדרש, לכן נרשמה לקורס בחירה באוניברסיטה
שנקרא "ההיסטוריה של המזרח הרחוק" ובמקביל החלה ללמוד יפאנית.
לאחר מכן טען שהעבודה שלה לא מספיק מאתגרת, ושהיא לא אוהבת
מספיק לבלות ועוד כהנה וכהנה, ונגה תמיד השתפרה והשתנתה, והיתה
מרוצה מעצמה, שהנה היא עכשיו בן אדם טוב יותר ומוכשר יותר
ומצליח יותר והנה הוא אוהב אותה עוד יותר.

לליבה האוהב, הכמה, לא הזדחל בכל התקופה הזו ולו לרגע קל אפילו
ספק קל שבקלים לגבי היסודות של הקשר הזה.

כשעמדו לנסוע לחו"ל והיא סיפרה על כך להוריה, הם התנגדו בכל
תוקף. היא החליטה שתיסע בכל זאת, אך לאחר מכן, כשחזרה הביתה
הוא סיפר לה שהם נאלצים לבטל את הנסיעה כי מסתבר שלא יוכל לקחת
חופש מהעבודה. הנסיעה התבטלה אם כן, וכאשר שקלה בדברים שוב,
שמחה על כך, כי ידעה שהוריה צדקו. למחרת, כשחזר מהלימודים, על
מנת להתקלח ולהחליף בגדים וללכת לעבודה, מצא אותה ישנה במיטה.
הוא שאל מה עשתה כל היום, והיא ענתה שכלום. הוא שאל אותה איך
היא מסוגלת רק לשכב במיטה בלי לעשות כלום, והיא ענתה שהרגישה
צורך לקחת איזה יום חופש, כפיצוי על החופשה שנדחתה. הוא עיווה
את פרצופו והלך לעבודה. היא הרגישה נזופה. לכן קמה וסידרה את
הבית והכינה לו ארוחה טעימה שתחכה לו כשישוב בשעה מאוחרת
הביתה. אחר כך ישבה להמתין לו, מצפה שיחזור, ערנית להחריד כי
ישנה כל היום.

לליבה האוהב, המצפה, לא התגנב בכל השעות האלה, ולו לרגע קל,
אפילו חשש קל שבקלים לגבי העתיד לקרות ברגע שיחזור.

הוא חזר בשעה מאוחרת. הושיב אותה מולו. "אני רוצה שניפרד". פתח
ללא הקדמה והשפיל את עיניו.  אחרי שתי שניות הסתכל בה, אל תוך
עיניה. "אני אוהב אותך, וטוב לי איתך, אבל אני חושב שזה לא
זה." כאן עצר ולא הוסיף. נגה פערה את פיה. היא לא הבינה מאיפה
זה הגיע. היא לא הבינה מה פתאום קרה. "אבל למה?" שאלה בפליאה
אחרי מספר שניות, "מה פתאום שניפרד, הכל כל כך בסדר..." הוא
שוב השפיל את עיניו, חשב מספר שניות והרים אותן שוב. "לא, לא
הכל בסדר. אולי לך הכל בסדר, אבל מבחינתי - כבר כמה זמן אני
מרגיש שזה לא זה"
היא לא הסכימה להניח לדברים. "אני רוצה שתסביר לי בדיוק מה פה
לא זה. אני רוצה הסבר, זכותי לקבל הסבר."  

היא דחקה בו יותר מדי. הוא לא רצה לפרט מדוע הוא לא רוצה בה
עוד, כי לא רצה לפגוע בה, אבל גם לא רצה לשקר. אך היא דחקה בו
יותר מדי. כך שלבסוף, כשהתעצבן, ענה לה- "את לא מספיק טובה,
בסדר? את לא מספיק טובה."  מיד לאחר המשפט הזה הוא הבין שטעה,
ולא יכול היה להמשיך ולהסביר לה מה בדיוק 4 המילים הקשות האלה
אומרות. הוא לא יכול היה להסביר לה מהן הציפיות שלו ומדוע הוא
כבר לא רוצה שתשתנה בשבילו. הוא לא יכול היה להסביר לה מהן
המחשבות שעברו במוחו. לכן שתק ולא יסף, רק אסף אותה אליו וחיבק
אותה ארוכות. כך, במשך שעות, ישבו מחובקים, עד שעלה הבוקר, או
אז הוא הלך ללימודים, מותיר אותה שם, מקופלת על הרצפה, המומה,
פגועה ונעלבת. כך השאיר אותה שם, משחזרת במוחה שוב ושוב את כל
מה שקרה, מקשיבה בד בבד לאותו דיסק ישן. וככל שעבר הזמן, הפכה
דעתה לצלולה פחות ופחות, כך שבמקום לשחזר את הדיאלוג כולו,
הצליחה לשחזר רק את המילים האחרונות שאמר לה, ועליהן, כאמור,
היתה חוזרת שוב ושוב, שוב ושוב.

ורק אז, החליקה לה במורד הגרון הצרוד, היישר אל ליבה האוהב,
הפצוע - כבדה ומגושמת, לא מזוהה בשמה וחדשה לגמרי בנבכי אותה
נפש -מועקה נוראית וקשת עורף, שהיתה בה החלטה נחושה להשתקע שם
ולא לעזוב לעולם.