"Burn this Motherfucker down, down, down"  צרח לי זמר
אמריקאי עצבני לתוך האוזן.
מה הוא כזה עצבני? תהיתי לעצמי בעצבים, הרי הוא עושה מה שהוא
אוהב, שר, מנגן, מופיע, מרוויח הרבה בלי משמרות מסריחות באיזה
מפעל. ואולי, זה מה שהוא אוהב בעצם, להיות עצבני, אולי זה מה
שמשלם לו את המשכורת, אולי, רק אולי, הוא מסתכל על אנשים כמוני
בקנאה וחושב לעצמו איזה יופי להם שהם קמים כל בוקר לעבודה,
פוגשים שם את אותם אנשים, אנשים פשוטים, אנשים שיש להם חיים
רגילים ורגועים... אולי, אבל משום מה לא נראה לי.
ובכל מקרה, אני לא חושב שיש בנאדם אחד שפוי שהיה מקנא בי
עכשיו, אלא אם כן אותו בנאדם נורא אוהב לאחר, ללכת לאיבוד
בחיפוש אחר כתובת זרה בלב העיר הזאת, בערב, וכמובן, איך אפשר
בלי גשם, רוח טורדנית וקור כללי של תחילת דצמבר. אם אכן אותו
בנאדם מתאים לקריטריונים שקבעתי פה, הרי תסכימו איתי ששפיותו
מוטלת על הכף, ואז כמובן אמרתי בעינה עומדת.
כן, זה המצב, הלכתי לאיבוד ומצאתי את עצמי משוטט חסר מטרה
בגשם, מדי פעם מוחה את טיפות הגשם ממשקף הקסדה בעזרת הכפפה,
מרוויח עוד כמה שניות של ראות, מביט בחוסר אונים איך כל פניה
לא נכונה שאני עושה דוחפת את מחוגי השעון עוד דקה קדימה, ועוד
דקה, ועוד...
איפה הייתה החריצות של מחוגי השעון אז, בזמן משמרות הלילה האין
סופיות ההן. אותם משמרות שנדמה לך שאם רק תצליח לראות את השעה
שש וחצי בבוקר על פניו הזחוחות של השעון, אז הכל יהיה בסדר,
הכל ייפול למקום, העולם יחייך, אבל רק שיזוז המנייק, שיזוז
כבר. באותן משמרות אין סופיות, אם היית מתרכז בשעון, היה נדמה
לך שגם הוא עייף, ובגלל זה הוא זז כל כך לאט. אם היית ממש
מתמקד, לפעמים היית יכול לתפוס אותו זז כמה שניות אחורה!
החצוף, משחק לו משחקים על חשבונך, בזמן משמרת לילה...
הסתכלתי בשעון.
מה, כבר עברו חמש דקות? לפני דקה הסתכלתי, מכסימום דקה וחצי.
הבטתי ביאוש מסביב, מנסה אולי לקלוט שם חצי מוכר, לשווא. פלטתי
אנחת יאוש קלה ומיד נאלצתי לבלום בחדות כי אדי האנחה שלי כיסו
את משקף הקסדה באדים ופתאום הראות שלי עברה ממצב של שאיפה לאפס
למצב של הגעה לאפס מוחלט. ממש שערוריה, רטנתי לעצמי, אפילו
להאנח כמו בנאדם אני לא יכול. מכיוון שרטינה זו גם הייתה מלווה
באנחה, שוב מצאתי את עצמי עוצר בצד הדרך על מנת לפתוח את משקף
הקסדה ולכפות עליה קצת שיתוף פעולה.
זה פשוט בלתי נסבל, אני אומר לכם. מאז שעברתי לחיפה, אני מבלה
את רוב זמני בללכת לאיבוד. זה כבר נהיה מין ריטואל שכזה, מין
אמנות. וכמובן שישנם הצעדים הקבועים לכל ריטואל מסודר שכזה,
אחרת איזה מין ריטואל זה יהיה, צודק?
קודם יש את שלב התכנון. בחירת היעד, ואיני צריך לספר לכם את
מגוון היעדים בעיר שצריך לחפש בתקופה שלאחר המעבר. הרי צריך
למצוא מכבסה חדשה, לא? ומה עם מוסך חדש לאופנוע? הרי החודש לא
יהיה מושלם בלי להשאיר כמה מאות שקלים באיזה מוסך מפוקפק
בעקבות איזה תקלה תמוהה. וכמובן שצריך גם רופא חדש, בנק....
בקיצור, הרבה יעדים לבחור מהם.
אחרי זה יש את שלב המפה. מה שאני אוהב במפה זה את הפשטות. הכל
נראה שם שטוח, אחיד וקל. כאילו המפה היא מין אשת מכירות
מתוחכמת שמשכנעת אותך כמה העניינים יהיו פשוטים אם רק תקשיב
לה, רק שים את העניין הסבוך בידיה האמונות, ועוד תגיע רחוק.
נו, לפחות זה נכון, אני חייב להודות, כי אכן רחוק אני מגיע,
בדרך כלל.
איפה אני לעזאזל?!
מאז פלישת האינטרנט לחיינו, יש את סינדרום המפות הממוחשבות,
אילו שמגדילות לעשות ועוד מעיזות לתת לך הוראות מדויקות איך
להגיע מנקודה לנקודה. בפעם הראשונה שבטחתי במפה יומרנית זאת,
נוכחתי לגלות שבזמן רכיבה על כביש ראשי אחד, אותה מפה ציוותה
אלי לרדת ממנו לרחוב צדדי, רק כדי לחזור אליו ולהמשיך בנסיעה
בדיוק באותו כיוון.  ההליך התמוה הזה חזר על עצמו לא פחות
משלוש פעמים. כאילו המפה רצתה להרגיש כאחת שמביאה תועלת, לכן
היא המציאה לי פניות, אחרת הדרך תהיה קלה מדי ואז איזה שימוש
יהיה לה?
החלטתי לתת למפה היומרנית צ'אנס שני, כשבאחת הפניות, בעודי
מתחיל להרגיש ממש מעודד מכל העניין, שלחה אותי החצופה לתוך אין
כניסה!
כבר ראיתי עצמי עומד בבית דין לתעבורה ומסביר לשופט משועמם
שהמפה מהאינטרנט אמרה לי להיכנס באין כניסה. בחלומי הופיע אותו
שופט ולחש לי באוזן שגם לו זה קרה, והוא בעצם מיועד להיות שופט
במחוזי, אבל יש לו הרגשה שבגלל היותו עבריין תנועה מורשע,
קידומו מעוכב. אני מחכה בקוצר רוח לחלום בו נלך אני ושופט
התעבורה המתוסכל וננקום במפה הזדונית...
אבל חלומות לחוד ומעשים לחוד, וכרגע, המעשה היחיד שנוגע לי הוא
האיחור המכובד שאני בונה, ומחשבה על תירוצים אפשריים.
השלב הבא בכל הליכה לאיבוד הוא היציאה לדרך, כשבראשי חקוקה
הדרך ואני משוכנע שאין לי איך ללכת לאיבוד הפעם, פשוט בלתי
אפשרי הפעם. השלב הבא הוא שלב הספק הראשוני, ההרגשה ש"לפה לא
הייתי צריך להגיע". שלב זה בדרך כלל מלווה בנחישות, בשכנוע
עצמי שמכיוון שלא סטיתי מהתכנית, לא יכול להיות שהלכתי לאיבוד.
ואז מגיע שלב  ההפתעה. נחמד שאותו דבר יכול באמת ובתמים להפתיע
אותי כל פעם מחדש, אני מביט סביבי ולא מבין איך יכול להיות
שהרחוב בו אני נמצא לא מופיע בתכנית שלי.
השלב הבא הוא שלב ההכחשה, זה לא יכול להיות, פשוטו כמשמעו.
כששלב ההכחשה נגמר ואני מבין שלמרות שלא יכול להיות שאני כאן,
כנראה אני בכל זאת כאן, מתחיל השלב האחרון, השוטטות.
זה בדרך כלל השלב הכי ארוך ומשמעותי, ובשלב זה מצאתי את עצמי
באותו ערב קר וגשום, כמובן רק אחרי שדאגתי בקנאות לעבור את כל
השלבים המקדימים, הרי חשוב שיהיה סדר. החלטתי להניח בצד לרגע
את התכנית (אבל רק לרגע) ולשאול, ואם כבר לשאול, אז שיהיה
מישהו שמבין.
נעצרתי ליד מונית שירות, התעלמתי באלגנטיות מצפירת ההפתעה של
הנהג מאחורי, ושאלתי את הנהג בידידות "תגיד אחי, איך מגיעים
לשדרות ירושלים?". הנהג החזיר לי מבט תמוה,  כשואל את עצמו מה
יש לאופנוען לחפש את שדרות ירושלים בקור הזה, משך בכתפיו הזיז
את ראשו מצד לצד והשאיר אותו בצד ימין, כשהוא מזרז גברת מדושנת
אשר התעקשה קודם להיכנס למונית ורק אחר כך לסגור את המטרייה
המגודלת שלה. כמובן שמטרייה הייתה חייבת להסגר בחוץ (נגד עין
הרע, לא?), וכפי הנראה, מהלך מתוחכם זה פשוט היה אקרובטי מדי
לגברת, למורת רוחו של הנהג. גם כן נהג מונית. אני בטוח שכל נהג
מונית שירות אחר, בכל עיר בארץ היה יודע לכוון אותי לשדרות
ירושלים בעירו, הרי זה מתבקש, לא?
המשכתי עוד שני רחובות ונעצרתי. קולות הטיפות הנוחתות לי על
הקסדה לא ממש הוסיפו לשלוות הנפש שלי, אם כבר גשם, לפחות שיהיה
גשם המכבד את עצמו, גשם שיאלץ אותי לחפש מקום מסתור ואז גם
יהיה לי תירוץ טוב לאיחור שלי, אבל לא, נאלצתי להסתפק בטפטוף
טורדני שכזה. אבל ניחא, אם כבר טפטוף, לפחות שיהיה באותו קצב
של המוזיקה.
בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שצווחותיו ההיסטריות של הזמר,
הנקישות הלא אחידות של טיפות הגשם על הקסדה והמולת מרכז העיר
יוצרים לי בראש מין קקופוניה שעושה אמנם הרבה דברים, אך בוודאי
לא עוזרת לי להתרכז במשימתי. הקורבן הבלתי נמנע היה הזמר.
המשכתי להסתובב באותם רחובות. חצי הנחמה שלי הייתה שלפחות
הרחובות מתחילים להראות קצת מוכרים, לא שזה עוזר לי הרבה, אבל
זה כבר שייך לחצי השני של הנחמה...
ביאוש גובר והולך החלטתי פשוט לעצור, שם, באמצע הכביש. ההגיון
הקר (וספוג המים) שלי אמר שהנהגים שמאחורי כל כך יתעצבנו, שזה
פשוט יכפה עליהם לחשוב בכובד ראש (לא כמו נהג המונית שלא
השתדל) איפה לכל הרוחות זה שדרות ירושלים.
או כמובן שאחר מהם יתעצבן, ובמקום להוציא את העצבים שלו בלעזור
לי למצוא את שדרות ירושלים, הוא יוציא אותם בלדפוק לי אגרוף.
אפשרות זאת נראתה לי קצת יותר סבירה.
המשכתי בנסיעה איטית.
פתאום הבחנתי בבחור עומד בצד הכביש. הבחור נראה כאילו יורד
לכביש וחשבתי לעצמי שהנה, הנה בחור שבטח ידע להגיד לי איפה זה
שדרות ירושלים. להפתעתי, הבחור הסתכל עלי וסימן לי בידו "רגע,
תעצור". כשירדתי לצד הכביש לעצור לו, חשבתי שתנועתו בוודאי
אומרת שגם הוא רוצה לשאול אותי משהו, למרות שתמוה היה בעיני
שהוא ירד לכביש ויעצור אופנוען על מנת לשאול אותו שאלה. מה גם
שאופנוען שנוסע במהירות של צב ברוורס, כנראה שגם הוא מחפש
משהו.
נעצרתי ופתחתי את משקף הקסדה.
הבחור הניח יד ידידותית על כתפי, הצביע קדימה ואמר
"פה שמאלה עד הסוף, שוב שמאלה, מיד ימינה, תעלה למעלה, וזה
מימינך"
בזמן שהוא דיבר ניסיתי להבין מה הוא רוצה ממני. הרבה דברים
עברו לי בראש. אולי הוא איזה פעיל מפלגה והוא מנסה לכוון אותי
להפגנה שלהם, להביע הזדהות. אולי הוא מזמין אותי לאיזו מסיבה
מגניבה, ואולי זה הקטע שלו בחיים, לעצור אנשים תמימים ברחוב
וסתם לפתוח אתם ככה בשיחה.
"מה שם מימיני?" שאלתי בתמיהה
הבחור הסתכל עלי במבט של "מה, אתה עושה צחוק?" ואמר כמובן
מאילו
"שדירות ירושלים"
זה כבר ממש בלבל אותי. איך לכל הרוחות הבחור יודע שזה מה שאני
מחפש? מה, כל מי שהולך לאיבוד שם באזור עושה זאת בחיפוש אחרי
שדרות ירושלים? אולי זה מין מיתוס כזה של המקום, אם הגעת עד
לשם, בטוח היה אמור להגיע שדרות ירושלים. הסתכלתי אחורה בתקווה
קלושה, אולי במקרה שמתי על האופנוע שלט שאומר "אני מחפש את
שדרות ירושלים, אם אתה יודע איך להגיע לשם, אנא עצור אותי
ותסביר לי". לא היה כזה שלט, לא ממש חשבתי שיהיה.
הסברה הבא (והאחרונה) שלי הייתה שאולי בזמן שהחלפנו מבטים עבר
מין קשר טלפתי בינינו והוא מיד ידע מה אני מחפש.
בשלב זה החלטתי פשוט לשאול אותו. הדבר היחיד שהצלחתי להעלות על
דל שפתי היה
"איך אתה יודע?"
הבחור הסתכל עלי בתמיהה, חייך ואמר
"כי אני גר שם"
באותו רגע החלטתי כי הסיטואציה פשוט סהרורית והזויה מדי בשביל
להיות אמיתית. אמרתי לעצמי שזה פשוט חלום, שעוד רגע יגיע שופט
התעבורה המתוסכל וביחד נלך שלושתנו לכלות את זעמינו במפה הכי
קרובה.
הבחור כנראה הבין את מלוא משמעות השאלה באותו רגע ונפץ לי את
החלום באכזריות
"נכון שאלת מקודם נהג מונית איך להגיע לשדרות ירושלים? הייתי
במושב האחורי של המונית. אוף... קפאתי מקור עד שהשמנה הזאת
סגרה את המטרייה שלה ונכנס פנימה"
הבחור טפח לי על הכתף וכמובן, כמו בכל סצנה בכל סרט שמכבד את
עצמו, הסתובב, הרים את צווארון מעילו ונעלם לתוך החושך.
פניתי שמאלה, בסוף שוב פניתי שמאלה ומיד ימינה והתחלתי לעלות
לכיוון שדרות ירושלים.
הגשם התחזק.
בסמטא רטובה מימין הדרך היה נדמה לי שראיתי מישהו בגלימה שחורה
קורע מפה לגזרים ומקלל בלחש.
נו, עוד ערב חורף בחיפה, כדאי לי להתחיל להתרגל לזה.