יש בספרייה העירונית שלנו משהו כמו עשרת-אלפים, מאתיים ושמונים
ספרים. קח-או-תן חמישים. פעם ספרתי. הייתי משועמם ולא התחשק לי
לקרוא כלום. אני זוכר שירד באותו יום גשם, בגלל זה גם לא יכלתי
לצאת החוצה.
כשהייתי קטן, שש-שבע בערך, אחותי הייתה משגיחה עליי אחרי
בית-ספר. היינו די הרבה ביחד, אני והיא. היא גדולה ממני בשלוש
שנים. היינו רבים לפעמים אבל בסך הכל הסתדרנו. עשינו כל מני
דברים, ולפחות פעם בשבוע היינו הולכים לספרייה. בחורף היינו
הולכים יותר. אחותי קוראת הרבה, כנראה בגלל זה יש לה משקפיים.
הספרייה זה מקום לא כל-כך גרוע, גם אם לא קוראים ספרים. יש שם
הרבה מסדרונות עם כל מיני ספרים, בכל מיני גדלים וצבעים. יש שם
גם שולחנות שאפשר לשבת לידם ולעשות שיעורים או סתם לצייר, אם
הספרנית הנחמדה עם השיער הכסוף נמצאת, כי היא מסכימה לתת לי דף
נקי. הדבר היחיד שקצת הפריע לי בהתחלה זה שצריך לשמור על השקט.
כשהייתי אומר לאחותי שאני רוצה ללכת הביתה היא הייתה עושה
"ששש..." ואז לוחשת שעוד מעט נלך. פעם אחת קראתי ספר בדיחות
והייתה שם בדיחה ממש מצחיקה שגרמה לי לצחוק בקול רם עד שבאה
הספרנית ואמרה לי בשקט שמי שלא בשקט אז מסלקים אותו מהספרייה.
מתישהו התרגלתי גם אני ללחוש.
מתוך כל מאות הפעמים שהייתי בספרייה, יש מקרה שאני זוכר
במיוחד; הלכתי לבית-ספר וראיתי ברחבה מול הספרייה ים של כתמים
לבנים. היו עוד כמה אנשים שעצרו להסתכל על המחזה המוזר הזה.
אלו היו מאות ספרים שהשתזפו להם בשמש הקיץ החמימה. היה חם
ויבש.
יום לפני, המאוורר הגדול שקבוע בתקרת הספרייה הסתובב לו
בעצלתיים. ישבתי בשולחן ועשיתי שיעורי-בית בחשבון. יותר נכון,
מילאתי משבצות עם עיפרון, כדי להעביר זמן. אחותי ישבה ליד ארון
ספרים, על הרצפה וקראה אחד מספרי 'אן-שירלי', וחוץ מאיתנו היו
עוד ארבעה-חמישה אנשים מסתובבים בין מסדרונות הספרים, מדי פעם
מוציאים ספר זה או אחר, קוראים את החלק האחורי, לפעמים גם
קוראים קצת בתוכו, כמעט תמיד מחזירים למקום- עד שהם מוצאים את
הספר שהם בדיוק רצו. יש לאנשים את ההבעה של שביעות-רצון כשהם
מוצאים את הספר שהם רצו. לפעמים הם אפילו מחייכים. אותו יום
הספרנית הנחמדה לא הייתה. הייתה אחת אחרת עם שיער שחור אסוף
בקפידה לכדי צמה שהגיעה לה קצת אחרי הכתפיים. היה לה אף ארוך
ומוטה כלפי מטה ופנים בגון בהיר. אני בדיוק הייתי באמצע ציור
של לוח שחמט כשמישהו קרא בקול רם לספרנית-
"שומעת? התיקרה מטפטפת מעל אותיות 'ע-ר', כל הספרים נרטבים".
הרמתי את העיניים מהדף וראיתי בחור בגיל ארבע-עשרה בערך. הוא
נראה זרוק כזה. הוא היה יחף עם מכנסי ג'ינס שחוקים וחולצה
קצרה. אחר כך שמתי לב שיש לו עגיל.
"אתה לא תצעק פה, אתה שומע? פה זה ספרייה", הספרנית ענתה לו.
זו הפעם הראשונה ואני חושב היחידה ששמעתי ספרנית מדברת שלא-
בלחישה, "כאן לא צועקים. אני מבקשת שתלך. שלום". הסתכלתי על
אחותי וראיתי שגם היא מסתכלת על השניים.
הבחור גלגל את העיניים בחוסר אמונה ואמר, בקול רם עוד יותר "את
לא מקשיבה למה שאני אומר? הספרים שלך נרטבים". הספרנית יצאה
מהדלפק שלה תוך שהיא אומרת "לא. זה אתה שלא מקשיב, או סתם לא
מסוגל להבין שפה זה ספרייה וכאן צריך להיות בשקט". היא תפסה
בזרועו בחוזקה ומשכה אותו לכיוון הדלת, כשהיה בחוץ, היא טרקה
את הדלת אחריו. חשבתי שאולי אחרי זה היא לפחות תלך לבדוק את
הספרים אבל היא חזרה לשולחן שלה, ממלמלת משהו כמו "ברוך
שפטרנו, פושטק כזה" והמשיכה לעשות את מה שעשתה קודם.
אחותי הסתכלה עליי ואחרי זה חזרה לקרוא בספר שלה. סיימתי למלא
את המשבצת ואז הלכתי, בשקט בלי שאף אחד לא ישים-לב, לארון של
ע-ר וראיתי שהארון כולו עומד בשלולית ענקית. הספרים כולם,
מ'שרלוק הולמס' ועד 'עליזה בארץ הפלאות', מ'המרדף אחרי אוקטובר
האדום' ועד 'מיזרי', ספוגים במים שטפטפו מתקרת הקל-קר.
למחרת, כשראיתי את ים הספרים הלבנים, מתייבשים להם בשמש, ידעתי
למה הם ככה. שתי הספרניות- הנחמדה וזאת שהגעתי למסקנה שהיא לא
כל כך חכמה, ישבו בצד וחיכו שהספרים יתייבשו. שמעתי את
הלא-חכמה אומרת "יש דרכים להגיד דברים. אם הוא היה בא בשקט,
בנימוס...". את ההמשך כבר לא שמעתי, כי הייתי צריך להגיע
לבית-ספר. חשבתי להגיד לה שצריך להקשיב למה שאנשים אומרים לפני
שחושבים על איך הם אמרו את זה, אבל היא כבר לא הגיעה לספרייה
יותר. פיטרו אותה.