הבדידות מורגשת יותר בדירה גדולה. בגלל זה הדירות כאן קטנות,
כולן, כדי שאם כבר אנחנו בודדים מבפנים, אז לפחות שלא נהיה גם
בודדים מבחוץ. זה המעט שנשאר לנו, אתם מבינים, אחרי שהם
ניצחו.
יותר ויותר מהצעירים עוזבים את השמורה, וחדשים כמעט שלא
מגיעים. חוץ מהתיירים, כמובן, אבל מה הם שווים, חוץ מקצת כסף?
אתמול הלכתי לקולנוע. לבד. האם זה מזעזע אתכם? בטח לא חשבתם
שהאפשרות הזאת קיימת. שתדעו, זה דווקא לא רע - יש לך את שתי
המשענות של הידיים לעצמך, בלי הצורך להלחם עליהן ללא הרף, להגן
על עמדות המרפקים שלך. חבל רק שלא משדרים קומדיות אף פעם, אבל
זה חלק מהחיים האלה, מן הסתם.
עברתי אתמול בכיכר, איפה שיש את בניין הקפיצה החופשית, וראיתי
חבורה של אנשים מסתודדים, מדברים. הם התבדחו קצת, צחקו על זה
שאנחנו מחנה ריכוז בחלון ראווה. זה ממש הרגיז אותי - מה נותן
להם את הזכות להתייחס ככה לדברים? אני לא יודע מה קרה לי, אני
בדרך כלל לא נוטה לעשות דברים כאלה, אבל צעקתי עליהם שאם הם לא
רוצים הם לא חייבים להיות פה, ושיש יופי של עולם בחוץ, אם רק
מתחשק להם. ראיתי אחד מהם מסתכל עלי בצורה מוזרה. הוא לא שייך
לפה, ישר ראיתי עליו. או שהוא בדרך החוצה, או שהוא הגיע משם.
הם שולחים סמויים כל הזמן, אתם יודעים, כדי לנסות ולהסית
אותנו. לגרור עוד כמה מאתנו החוצה. אבל למה בעצם אני מדבר על
זה בצורה שלילית? הרי זה לא צריך להפריע לי. להיפך... כמה
שפחות, פחות טוב.
כמובן שזה שונה מאיך שהדברים היו פעם, לפני המהפכה. כשאנחנו
היינו מעורבבים איתם, אז היינו משפיעים עליהם, והם עלינו. היה
איזשהו איזון, שאני מניח שהיה יותר לטובתנו מאשר לטובתם, למרות
שגם זה תלוי בנקודת ההשקפה שלך.
אבל אלה שיוצאים - שום דבר טוב לא נגמר איתם, תאמינו לי. לכמה
מהחברים הכי טובים שלי זה קרה. הם יצאו, חשבו שבחוץ באמת יהיה
להם טוב, אבל הם פשוט נגמרו מבפנים. מנסים לשמור על קשר, כן,
אבל אתה מרגיש איך הבנאדם הולך ונמחק לך לאט לאט. ככה זה כשאתה
מתכחש למה שאתה באמת. מי יודע, אולי באמת טוב להם? הרי זה מה
שהם טענו, טוענים.
אז מה יותר טוב, אתם שואלים, עכשיו או פעם? עכשיו יש יותר
חופש, נראה לי, אבל חופש זה לא תמיד מה שצריך. אם הייתי חוזר
למצב שהיה אז? כן, אני חושב שהייתי חוזר, אבל זאת הרי לא
אופציה.
ידעתי שהדברים הולכים לתפוס מסלול שלילי כבר בהתחלה, כשגילו את
ההבדל. לא כולם הבינו את ההשלכות אז, אבל אני חשבתי על זה
לעומק, וכמובן שידעתי באיזה צד של המתרס אני נמצא. איך יכולתי
שלא לדעת, אפילו אחרי פחות מעשרים שנות חיים - זה היה ברור
מדי. האמת, הצד שלנו התעשת הרבה יותר מהר, וניסה להשיג כמה
שיותר שליטה (לא שזה עזר, בסופו של דבר).
איך בדיוק התחיל העימות... כמו שדברים מתחילים בעולם - לאט,
בלי ששמים לב, ואחר כך יותר ויותר מהר, ואז בסוף אין לך מושג
איפה אתה נמצא ולמה הגעת לשם, אבל אז זה כבר תמיד מאוחר מדי.
היום הייתי במכולת, ושמתי לב שהם הפסיקו למכור את ממרח השוקולד
אגוזים שהיה להם, דווקא את האחד שהיה באמת טעים. זה כבר לא ממש
חשוב, למי שהגיע עד לכאן. אם הם חושבים שככה הם ישברו אותנו,
הם באמת לא מבינים.
בכל מקרה, בהתחלה הם חשבו שזה מקרי, שזה ניתן לטיפול. כשהבינו
עד כמה זה עמוק, ניסו להעביר חוקים. חוקים של הפרדה, חוקים
שיכריחו קבלת טיפול ועזרה פסיכיאטרית, וזה קצת חיזק אותם, כי
באותו שלב הרבה מאיתנו הדחיקו את ההשתייכות לצד 'השלילי', כי
זה בטח לא כיף וחביב כמו הצד שלהם. החוקים האלה היו בעצם מה
שהתחיל את ההתנגדות בצד שלנו...
בהתחלה זה היה רק התחברות של כמה אנשים ביחד, אח"כ התחילו
לקרוא לזה 'מחתרת', ואז כבר התחילו כל הפעילויות. הייתה לנו
הרבה יותר שליטה בתקשורת. למעשה, כל כך הרבה יותר שליטה, שרק
הודות לארגון כושל וחוסר מוטיבציה (כי מוטיבציה זה באמת קטע של
הצד השני) הצלחנו להפסיד. ממש מוזר שהם לא שמו לב לכל הסרטים
הסקנדינביים והבריטיים המדכאים האלה, שתדירותם עלתה פלאים לפתע
פתאום. גם שידורי החדשות הפכו להיות הרבה יותר כבדים - יותר
ויותר אסונות התחילו להתרחש במדינות עולם שלישי, שאיש לא שמע
עליהן (אבל רעב של אלפי ילדים זה סיפור עצוב בכל מקום, אפילו
אם זה מקום שהמצאת). סיפורים קטנים כמו "כלב תועה נדרס" נהפכו
ל"כלב נחיה של זקנה ערירית נרצח על ידי מאמיני כת השטן",
וכדומה.
חשבנו שעומס של סיפורים שחורים יגדיל את הכוח שלנו, אבל התגובה
הייתה הפוכה - הם התחילו לפחד. ואחרי שהתחילו לפחד, הם התחילו
להיות אלימים. הם הקימו את המשטרה הסוציאלית, והתחילו לחקור את
כולם. האווירה ברחובות נהייתה ממש מפחידה. הם איתרו אותנו
וסימנו אותנו, בודדו אותנו מה'נורמלים' וכפו עלינו את הטיפולים
האלה שלהם.
אז התחיל העימות המזויין. בהתחלה, התקוממויות מקומיות, בהן הם
טיפלו בזריזות ובאכזריות, אבל אחר כך זה נהיה יותר קשה. כולנו
ירדנו למחתרת. ירדנו לביוב, לשיכוני העוני, לכל מקום שבו הם לא
חיפשו. חיינו בתת-תנאים, במקומות שאותם אפילו החולדות לא כל כך
אוהבות, אבל לנו זה כמובן לא הפריע. היינו מכים בהם במפתיע -
מחברים איזה מכשיר לכבלים של הטלוויזיה, ועל כל עשרים ושלושה
פריימים היינו משדרים תמונה אחת, שמעוררת אסוציאציות של סבל
וכאב. היינו מתחפשים לעובדים של מקדונאלדס ובורגר-קינג,
ומחדירים חומרים מדכאים לאוכל. הם מצידם היו מאתרים את מקומות
המחבוא שלנו, מפציצים אותנו בטילים של פרוזאק גזי וחומרים עוד
יותר גרועים, וכל אחד שהיה נלקח בשבי, היה עובר טיפול
פסיכו-כימי עמוק מאד - כזה שאחריו אתה כבר לא אותו בנאדם... לא
בצד שלנו, גם לא כל כך בצד שלהם... במצב שבו אתה כבר לא כל כך
כשיר לבחור צדדים.
היה רעיון לחלק כדורים של ציאניד, כדי שכל מי שנתפס יוכל לבלוע
אותם ולמות בשלווה; אלא שאנשים היו בולעים אותם סתם כך, וזה
הזיק למאבק, אז הפסקנו עם זה.
הבעיה פשוט הייתה שאחוז המאושרים היה יותר גבוה בצורה משמעותית
מהאחוז שלנו באוכלוסייה. בסופו של דבר, זה היתרון הזה שבזכותו
הם ניצחו. כמובן שניצחון לא יכול להיות כל כך מעניין בשביל
אנשים שהסבל הוא מהות החיים שלהם, וזאת רק הייתה עוד בעיה
בסיסית בשביל הצד שלנו...
אבל המצב עכשיו לא נורא. אמנם אנחנו סגורים כאן, בגטו האפור
הזה שהם בנו בשבילנו, ואנחנו נאלצים לשמוע הרצאות חיוביות אחת
לשבועיים, אבל להיות מאושר לא יכריחו אותי. בסופו של דבר אפילו
הם הבינו שאנחנו לא לגמרי אותו זן של אנשים, שהמבנה הפסיכי
שלנו שונה לחלוטין מהמבנה שלהם. לא כולם בנויים בשביל האושר,
ומי שלא בנוי בשבילו, גם לא יכול לחיות איתו. כאן, אף אחד לא
יגיד לי שלא לקפוץ מהגג. להיפך - יש לי בניין מיוחד, מספיק
גבוה, בשביל לקפוץ ממנו.