אחרי שישה חודשים אפילו החשש הזה של לפגוע בחפים מפשע התחיל
להפוך לשיגרה, ומה שנשאר היה רק בור ענק. הדבר היחיד שהחזיק
אותו חי באותו זמן היו האוננויות. שש-שבע פעמים ביום, כמה
שיותר. מתי שרק הרגיש שהוא מסוגל. בשירותים מלאים בחרא, בשק
שינה. במארבים אפילו, בכריעה, עם יד אחת על הכת של הגליל,
והשניה מתחת לשכמית הפלסטיק שלו. לפעמים, באמצע, היו מתחילות
יריות. לרוב זה היה סתם איזה חמור מפגר, או ליאור זבדה באחד
מהתקפי ההיסטריה שלו. אבל פעם אחת זה באמת היתה חוליה.

שלושה, והם דפקו את שלושתם בפחות מחצי דקה. אחד מהמחבלים, קיבל
כדור בתחמושת של האר.פי.ג'י. שהיתה עליו, והתפוצץ כמו זיקוק של
יום העצמאות פחות מעשרים מטר מהם. וכל הזמן הזה הוא המשיך
לעשות ביד כמו מטורף, בוהה בנותבים, חושב על רביד. על איך הוא
בא אליה מאחורה, והיא צועקת מכאב וגם לו זה כואב, שורף נורא.
אבל זה גם טוב. כל-כך טוב, לשניהם, למדינה. 'אתה בסדר?' צרח
מעליו זבדה 'אתה בסדר, בכלר? נפצעת? תן לי לראות את היד שלך.'
כנראה שצעק כשגמר. היד שלו היתה מכוסה בדם.

זבדה היה בטוח שזה מאיזה רסיס או כדור והלך להביא חובש. אבל
הוא ידע כל הזמן שזה סתם מזה ששיפשף חזק מדי. עד שהחובש הגיע,
כבר ניגב את היד במכנסים, והפיל את התיק על הדמיון הפרוע של
זבדה. אחר-כך, בבוקר, כשחזרו לוילה הנטושה שלהם ליד עליי, הוא
לא הצליח להוריד את התחתונים, הם פשוט נדבקו לו לבשר. אבל זה
כבר לא שינה בכלום. לא הדלקת, לא הרגילה-בונוס שהמג"ד הבטיח
בקשר אבל בסוף, ברגע האחרון, שתו להם. אפילו לא זה שלרביד כבר
מזמן היה מישהו חדש, עתודאי. ולא שזה לא כאב. זה כאב. רק
שבתקופה ההיא הוא הרגיש כל-כך מפוצץ מסבן-אפ ומירנדה שאפילו
כאב נראה לו צ'ופר.