בהרים ירד שלג. מעלי השמש חיממה ובהרים הקרובים - שלג. קרובים
כמעט כמטווחי הושטת יד. ראיתי את השלג יורד ומכסה, שכבה ועוד
שכבה, צובע הכל בלבן. מוסיקת חלילים מילאה את האוויר ואני
החלטתי לטפס אל השלג. עליתי ועליתי, וככל שהתקרבתי התרחקו
ההרים. משחק עצבים תחת השלג היורד. כעבור שלושה ימים התעייפו
ההרים ואז הגעתי. הלבן לא היה שלג וההרים הפכו פתאום לשדות
כותנה לבנים. אז מי ניצח? באופק התקדרו השמים והשמש החלה
שוקעת, משחקת עם העננים במשחק של צבעים.
לפני חושך של עננים זולגי גשם, מאחורי שמי שקיעה בהירים,
ובתווך שדירת עצים קרירה, כמו פרוזדור אפל ותחוב שמחבר את האור
אל הסערה. לא פחדתי בכלל, שאלתי את עצמי. אפילו לא היה לי קר.
התחלתי ללכת, עוזב את האור מאחורי. לצד הדרך הבתים היו חדים
ורחוצים, וריקים כמו ספינות נטושות על קרקעית האוקיינוס. דגים
קטנים שטו בין החדרים, מנקרים גופת מלח מרקיבה שהסתבכה בין
חבלי התורן. דרקוני עץ מתפוררים שאגו בדממה בחרטומים, מנסים
להפיח רוח חיים פעם אחת נוספת בלהבה ששצפה מפיותיהם בעבר. דממת
האוקיינוס הופרה ברעמים תדירים חסרי ברקים, והחשיכה גברה ככל
שהתקדמתי.
בגשם כל הנהגים  מפעילים את המגבים והפנסים דולקים. אמרתי לך
להסתכל רק על המגבים והפנסים, למחוק את המכוניות ואת האנשים
ואת הטיפות. זוגות-זוגות של מגבים מתנועעים מעל זוגות-זוגות של
פנסים דולקים בשיירות, מכל הכיוונים. מדי פעם אנחנו מזהים פנס
כבוי, אולי נורה שרופה, וזוג של מגבים מרקד מעליו. צחקת אתי
ביחד ואני המשכתי בפרוזדור העצים.
הגעתי אל החושך, גשם לא ירד ולא הייתי עייף. הסתכלתי סביבי,
מרחבים של חושך-עננים מלאכותי כבד. מנסה לגרש את החושך, הדלקתי
גפרור. אבל החושך כיבה אותו מיד. חושך קטן ולא אמיתי שכל אור
מגרש. הדלקתי עוד גפרור והוא שוב כיבה. ואז הוא החזיק את ידיי
בכוח, לא נותן להוציא את השלישי. בלי להתאמץ הוא הוציא את
הקופסה מידי והשליך אותה, הדממה חודרת לאוזניי ומכה בעור התוף,
מנסה לקרוע אותו ולחדור פנימה. החושך לא צחק, ואני, מסתכל
עליו, פתאום הבנתי הכל.
החושך לא קטן. הוא כן אמיתי והוא לא פוחד מהאור אלא מוותר לו,
כמו אח גדול וחכם. הוא חזק אבל הוא טוב לב, מתחשב. הבנתי את
הסוד. הסתכלתי עליו ולפי העיניים שלו ידעתי שהבנתי נכון. אבל
לא ידעתי אם הוא גילה לי את הסוד כדי לשמור עליו או להפיץ
אותו. אני נביא. שאלתי את עצמי ולא ידעתי. עליתי על גבעה
מסולעת, מקל בידי האחת וגולגולת בשניה. הרמתי אותה גבוה מעל
העננים ופתחתי את פי, אבל המילים לא יצאו. הרגשתי אבוד. החלטתי
ללכת אל המכשפה. היא תדע.
ביער של בנינים ענקיים, בין אנשים כמו חרקים ופרפרים, בסמטה
מצחינה ואפלה,  גרה המכשפה. נכנסתי אליה בשקט והכסא היה ריק,
כאילו ידעה שאבוא. ואולי באמת ידעה. שיער שחור חלק ועיני פחם
גדולות, היא היתה היפה מכולן. היום המכשפות כבר למדו לדאוג גם
לעצמן.  ללא גיל, דמותה היפה בעלת אלף פרצופים. סינתזה מרוכזת
של כל הסיוטים, החלומות והתאוות הקולקטיביות שיצרו אותה.
וכמובן, היא ידעה מה צריך לעשות.
ידיה התרוממו מעל לראשה והתחילו לנוע במעגל, במהירות גדלה
והולכת, מעגל מסתחרר של אלף ידיים סביבי, חלקן מלטפות את גופי
וחלקן שורטות ומכות. הדם בעורקים התחיל לתסוס עם הריגוש והכאב
המתגברים, עורי מתחיל לבעבע. היא לא היתה בת אנוש אלא יציר
חלומותינו כולנו, כולל זה שלי. אותו היצור שהייתי שותף מלא
ליצירתו השתתף עכשיו ביצירה המחודשת שלי. היא לא היתה בת אנוש.
גם החושך לא. אני כן הייתי. בשר ודם, בעיקר מים, ותו לא. ומה
לך, תערובת של בשר ודם ומים כי תקום ותפתח את פיך לדבר.