בגיל 37 החליט איליה שהוא רוצה למצוא אוצר.
לא ברור מדוע זרח לו רעיון האוצר דווקא אז. הרוחות לא שינו
כיוון, לא התחולל שום ארוע קיצוני או חריג, החיים שלו זירזפו
בעצלתיים בנתיבים מוכרים .
בפעמים המעטות שאיליה טרח לחשוב על החיים שלו, היתה גם המחשבה
שלו מזרזפת לאיטה, מציירת עיגולים אינסופיים, והוא היה קם
והולך לעדור בגינה כדי לאוורר את השורשים של שיחי הוורדים,
ולהתעייף ככה, שהוא יוכל להרדם תיכף ומיד בלי להמשיך לחשוב.
איליה גם לא חיפש לעצמו פעילות הירואית יוצאת דופן. רעיון
האוצר לא נראה לו כמשהו שדורש כישורים מיוחדים. הוא חשב לעצמו
שאם שודדי ים, שהיו לפי הסיפורים אנשים די גסים ופרימיטיביים,
הצליחו למצוא אוצרות אגדיים בעזרתה של פיסת נייר מוכתמת
ומתפוררת, אין סיבה שהוא, מהנדס מכונות בוגר הטכניון, לא יוכל
למצוא אחד, והרבה יותר בקלות.
הבעיה היחידה הייתה שלא הייתה לו פיסת נייר כזו, בה מסומנים
האיקס הגדול והחיצים המובילים אליו.

איליה הלך לחנות הספרים בקניון וניסה את מזלו במדור המפות, אבל
היו שם רק המון מפות של לונדון ופריז, כמה של פראג ושל בנגקוק,
ומפה אחת של סקוטלנד, שאיליה פתח ועיין בה, ובהה קצת בכתם
התכול של לוך נס שהיה מקושט בציור של מפלצת קטנה חמודה. הוא
הרהר לעצמו שאולי המפלצת של הלוך היא בעצמה סוג של איקס גדול,
כי אחרת למה שמישהו יטרח לשכן שם מפלצת שבגללה אף אחד לא מעז
להתקרב לאגם, אבל לא היו שם בכלל חיצים, ואיליה חשב שזה רעיון
מעורפל מדי, ושסקוטלנד רחוקה מדי וקר שם, והוא גם פחד ממים.
הוא ניגש למוכרת ליד הקופה ושאל אותה אם אפשר להזמין אצלם מפת
אוצר. המוכרת הרימה את העיניים העייפות שלה והסתכלה עליו רגע
ארוך וחוכך ולא אמרה שום דבר. איליה חייך אליה, ופתאום העיניים
שלה השתנו. לאיליה היה נדמה שהוא רואה בעומק שלהן כמה חיצים,
אבל הוא לא היה בטוח מה הם מסמנים.
המוכרת חייכה אליו בחזרה, ועיפעפה קצת, ואמרה לו שהיא מתה על
ההומור שלו, ואז שירבטה משהו על פתק ודחפה אותו על הדלפק עד
קצות האצבעות שלו, והעיניים שלה היבהבו אחוות מחפשי אוצרות.
הוא השפיל מבט אל פיסת הנייר, ולשבריר שניה התנשם לו משהו עגול
ולא מוכר בחזה, כמו מישהו שנוגע פתאום בקצות אצבעות במשהו שהוא
מחפש המון זמן, אבל על הנייר לא היו חיצים ולא איקס גדול או
קטן, היו רשומות שם רק כמה ספרות, ואיליה ידע שזה לא מה שהוא
צריך.

כשהוא יצא מהקניון הוא נזכר פתאום בחנות  של ספרים משומשים
שראה פעם ליד בניין הדואר, וחשב שזה באמת מקום יותר מתאים
לחפש, כי נדמה היה לו שכל מפות האוצר תמיד נורא ישנות
ומשומשות.
ובאמת כשנכנס לחנות הקטנה והתחיל לפשפש בין הספרים המאובקים
היתה לו הרגשה שהנה הוא ימצא, אבל כל האוצרות בחנות היו כרוכים
והיו להם שמות של מחברים. בחלק מהם היו תמונות אבל לא כאלה
שיכלו לסמן לו את הכיוונים שהוא חיפש.
איליה ניסה שוב לפנות לעזרת המוכר ושאל אותו על מפה של אוצר,
והאיש הזקן מאחורי הדלפק הציץ אליו מאחורי משקפי הקרן הישנות
שלו ואמר בעידוד, " למה שאדוני לא ישרטט לו מפה כזאת בעצמו?
אדוני נראה אדם שיודע איך אוחזים עיפרון".  ואיליה שמח, וכמו
תמיד כשנתקלים ברעיון נכון, השתומם מאוד איך לא חשב על זה
בעצמו .
הוא הודה למוכר ולחץ את ידו והחליט שזה בדיוק מה שהוא יעשה.

בדרך הביתה הוא קצת מיהר, פוסע פסיעות גדולות ונמרצות, מתופף
בקוצר רוח על צד הירך שלו באצבעות שהשתוקקו כבר להרגיש את
תנועת העיפרון המסמנת על הנייר בקווים עבים את החיצים שיובילו
אותו לנקודה הנכונה.
את דלת הבית הוא פתח בחיפזון, מברך על השקט שקידם את פניו בבית
הריק. הוא חידד עיפרון ופרש על שולחן המטבח כמה דפי נייר
לבנים, אבל כשהתיישב מולם נעצרה התנופה שלו, והיד הלהוטה
האוחזת בעיפרון נשארה תלויה באויר. איליה נוכח לפתע שאין לו
מושג מאיפה להתחיל. לא היתה לו נקודת מוצא.
הוא הניח את העיפרון בצד, ועצם עיניים, וחשב על נקודות מוצא
ועל דרכים ללא מוצא .  
הוא נזכר בספסל בגינה עליו ישבו הוא ולילי בלילה שבו הציע לה
להתחתן איתו. הוא לא היה זקוק אז למפה. החיצים הבהיקו לו
בהירים ומוארים, ולילי נראתה מסומנת באיקס גדול מתוק. איליה
החליט שהספסל הזה יהיה שוב נקודת המוצא שלו, ושהפעם תהיה לו
מפה ברורה והוא לא יוכל לטעות.

עתה, כשידע איפה להתחיל, נהיה הכל בהיר יותר ופשוט. איליה נטל
שוב את העיפרון וצייר בזהירות ובתשומת לב ספסל קטן בקצה הדף.
ריח רחוק של בושם ענוג הידהד לו בנחיריים כשהעיפרון מתח מן
הספסל ימינה קו עבה ובקצהו ראש חץ, ואיליה רשם מתחתיו "שני
צעדים מזרחה". משם המריא חץ למעלה ומתחתיו נרשם "חמישה צפונה",
וחץ נוסף הורה "שבעה מערבה", ואחריו עוד חץ ועוד אחד, ופתאום
הוא ידע שהגיע לנקודה הנכונה, והדופק רעם בפרק היד שלו שסימנה
איקס גדול במקום המדויק של האוצר.  
בדיוק אז רעמה לרווחה דלת הכניסה, ולחדר פרצו ילד וילדה
והתחילו במרדף מסביב לשולחן. אחרי שלושה סיבובים, כשהילד כמעט
הצליח להדביק את הילדה וזו פרצה בצווחות מחרישות אוזניים, הם
שמו לב לפתע לאיליה ועצרו באמצע הסיבוב הרביעי, "אבא מה אתה
עושה אבא?", טיפסו על הכיסאות משני צדדיו, "מה אתה מצייר אבא?"
, והילדה שלחה אצבעות קטנות דביקות אל הספסל, "למה ציירת פה את
זה למה אף אחד לא יושב עליו?", והילד שלח יד לעיפרון שהיה
עדיין אחוז ביד של איליה, "אבא תן לי גם אני רוצה". כשאיליה לא
הניח לעיפרון משך הילד יותר בכוח, והקול שלו התרומם לתוך המצח
של איליה,"אבא תן לי תן לי ", ואיליה הירפה לרגע, והילד אחז
בעיפרון ושלח אותו אל מפת האוצר הטריה מנסה להשתתף בה בקווים
משלו, ואיליה חטף את הנייר מתחת לעיפרון המתפרץ, והילד פרץ
בבכי, "אבא רע אתה אבא רע", ואחותו הצטרפה צוהלת, "רע רע רע".
הדואט הרע פעם לאיליה ברקות, ולרגע חלף לו בחזה משהו אפל, אבל
מיד הוא הזכיר לעצמו שמשפחה זה הדבר הכי חשוב, ושאבא לא יכול
לשנוא את הילדים שלו.
הוא קם על רגליו, גילגל את הנייר המשורטט בזהירות, מאמץ אותו
אל גופו, פנה ויצא מהבית.

ליד שער החצר שוחחה לילי עם שכנה. כשראתה את איליה התרוממו
הגבות העשויות שלה, מקשות למה פלש לבית בשעות לא לו. איליה
חייך אל השכנה, וסיפר ללילי שהוא הולך למצוא אוצר.
עכשיו התחוללו תמורות גם בגבות של השכנה, ושתי הנשים פערו את
פיהן אבל לא אמרו דבר, ורק הראש שלהן נטה מעט הצידה כאילו משהו
כבד הונח להן על הצוואר. הן נעצו בו מבט, מצפות שיאמר משהו
שיסיר את העול, אבל לאיליה לא היה זמן להבהרות, והוא רק נד
בראשו, יצא את השער והתרחק במורד הרחוב. נדמה היה לו ששמע את
לילי ממלמלת משהו, אבל הוא כבר היה רחוק מדי ולא יכול היה
לפענח מה אמרה.

הספסל בגן נראה בדיוק כמו שזכר אותו, ואיליה נעמד לפניו ,פרש
את המפה, ומיד החל מסמן ברגליו את הוראות החיצים שלה על
הקרקע.
הוא פסע שני צעדים מזרחה, ואחר כך חמישה צפונה, ואז שבעה
מערבה, ושוב צפונה, וכשהתחיל לפסוע את החץ האחרון עצר אותו שער
עץ צבוע ירוק מתקלף ועליו שלט קטן "משפחת גולדווסר".
איליה היסס רגע, ואז פתח את השער וספר עוד שישה צעדים מזרחה
ונעצר באמצע המדשאה המתקרחת של משפחת גולדווסר.
הוא הסתכל קצת סביבו על הבית הקטן ששלוש מדרגות הובילו מדלת
הכניסה שלו אל הגינה הלא מטופלת, ואז השפיל מבט אל הדשא
המצהיב, ונדמה היה לו שהוא רואה את האיקס רוטט לרגליו בין
העלים המתייבשים.
בינו ובין האוצר הפרידו עתה רק כמה שכבות של אדמה ושורשים. הוא
היה זקוק לאת חפירה, ונאלץ להתרחק מנקודת האיקס ולצאת לתור את
החצר. מאחורי הבית נשענה על גזע עץ פקאן ערימה של כלי גינון,
והוא משך ממנה את, מיהר לחזור אל הנקודה הנכונה והחל חופר.
האדמה היבשה סירבה להכנע להפצרות האת בידיו, אבל איליה התעקש
ואחרי מספר דקות נפער בדשא בור קטן.
טיפות זיעה התקבצו על מצחו מטפטפות במורד האף, וכשהרים את ראשו
למחות את הזיעה הבחין בראש מציץ בו מחלון הבית. איליה החזיר
מבט ידידותי, ואז נעלם הראש ממסגרת החלון, ומעט לאחר מכן נפתחה
דלת הבית ובפתח ניצבה אישה. על החלוק שלבשה היתה מפוזרת להקת
ציפורים מצוירות ארוכות זנב, ואיליה חשב שאולי אלה נחליאלים.
היא תלתה בו מבט מהסס ושאלה בשקט, כמעט כמתנצלת:
"מה אתה עושה?"
איליה חייך אליה בשמחה וסיפר לה שהוא עומד למצוא אוצר, והאישה
הינהנה בחיפזון בהבנה שלמה, נסוגה אל תוך ביתה וסגרה את הדלת.
איליה חידש במרץ את החפירה. דווקא בשכבות העמוקות שלה היתה
האדמה לחה וצייתנית יותר, ונכנעה כמעט ברצון לאת הפוער בה.
הבור הלך והעמיק במהירות, ופתאום נשמע צליל מתכתי כשהאת פגש
לפתע במשהו קשה ובלתי מתמסר.
איליה נעצר באחת, וברחבי הגוף שלו נשתררה דממה גדולה. הוא שאף
אויר בזהירות, עצם עיניים ושוב פקח אותן, ואז, בחרדת קודש,
הניף את האת גבוה בתנופה של מי שנמצא פסיעה אחת מקו המטרה.
כשהתכונן להוריד אותו  נשמעה חריקת מכונית שעצרה ליד הבית,
דלתות נפתחו וליד השער הופיעו שתי דמויות במדים. אז נפערה שוב
גם דלת הבית, והאישה חזרה ויצאה בחלוקה הציפורי, וניצבה לפני
הדלת כשידה הימנית מסתירה את פיה, מנידה ראשה בתנועה בלתי
קיימת כמעט לעברו של איליה.
לאיליה לא היה פנאי לאורחים. היו לו עניינים דחופים והוא ניסה
להתעלם מהסובבים ולהשלים את תנופת החפירה שלו, אבל השוטרים כבר
היו לידו, ואחד מהם תפס את היד המונפת וסובב אותה קצת לאחור,
והאת נשמט וצנח לתוך הבור, משמיע שוב אותו הד מתכתי עמום
ומבשר.
"הכל בסדר", ניחם את איליה השוטר השני. "אתה רק תבוא עכשיו
איתנו והכל יהיה בסדר". חברו הנהן בראשו בהסכמה, סובב קצת את
איליה ודחף אותו לכיוון השער.
האישה הידקה את החלוק סביב גופה, מכנסת סביבה את להקת
הנחליאלים, ומתבוננת בריכוז בשוטרים, שהבטיחו גם לה שמעכשיו
הכל יהיה בסדר, וצעדו לעבר המכונית שלהם גוררים את איליה
איתם.
אחד השוטרים פתח את דלת המכונית, וחברו דאג שאיליה יחליק
פנימה. כשהמכונית החלה נוסעת, הוציא פתאום איליה את הראש שלו
מהחלון. "גברת גולדווסר", צעק אל האישה שעוד ניצבה בפתח, "אל
תוותרי על האוצר גברת גולדווסר". הוא השתתק לרגע, ואז נראה היה
כאילו עמד להגיד עוד דבר, אבל וויתר, ורק התבונן בדמות האישה
המתרחקת.
אפילו שהיה כבר רחוק נדמה היה לו שהוא רואה משהו נע בפנים שלה.
היא הרימה את ראשה, מטה אוזן כמו מנסה לפענח צליל לא מוכר. הוא
הספיק לראות אותה יורדת מדרגה אחת בצעד מהסס, לפני שהמכונית
פנתה שמאלה וגברת גולדווסר והנחליאלים נעלמו מעיניו.