New Stage - Go To Main Page

אייל רכטר
/
החורף שלא יצאתי מהבית

זה היה החורף של שנת 2001. אולי קצת לפני או אחרי, האמת שמאז
קצת אבדה לי ספירת הזמן.
בסתיו שלפני זה היתה לי חברה. היינו כמה חודשים ביחד, אהבה
גדולה וכל הדברים האלה. קראו לה...משהו עם משמעות, שם של פרח
אני חושב, וכל פעם שהייתי חושב עליה הייתי חושב גם על המשמעות
של השם וחושב כמה שזה מתאים לה, או אולי בעצם שזה לא מתאים לה
בכלל. אולי סתוית, שזה בדיוק התאים כי זה היה בסתיו והיו לה
עיניים אפורות כאלה כמו שמים של סתיו.
היא היתה יפה נורא וגם ידעה את זה, לא בשחצנות אלא במודעות כזו
שעשתה אותה עוד יותר יפה. והיא גם אהבה סקס. היא היתה מדליקה
אותי כל הזמן ולא היה דבר שלא היתה מוכנה לעשות, לפחות לא משהו
שהספקתי לעלות עליו בזמן שהיינו יחד. פעם אחת היה סופשבוע שלם
שלא יצאנו מהמיטה. בהתחלה עוד ניסינו לספור כמה פעמים עשינו את
זה אבל בסוף החשבון אבד. היינו מסטולים, שתינו הרבה, החדר שלי
היה מלא נרות, ומדי פעם היא היתה מלקקת לי את האוזן ומבקשת
שאביא לה מים, או גלידה, כל מיני דברים כאלה ואני הייתי קם
ערום ומביא, ולפני שהייתי נותן לה הייתי שואל - מה תתני לי
בשביל זה? והיא בכל פעם היתה עושה משהו שביקשתי בתמורה.
היה לי טוב בתקופה ההיא. כל החברים שלי אמרו שבחיים לא נראיתי
כל-כך מאושר ושאלו מה קרה, ואני הייתי מחייך ככה במסתוריות והם
היו מחייכים בהבנה למרות שאני לא בטוח שהבינו באמת. אבל מה
שחשוב זה שבאמת הייתי שמח וגם הצלחתי סוף-סוף להזיז את החיים
שלי קצת, שעד אז היתה להם נטיה להיתקע כל הזמן כמו האוטו
הראשון שהיה לי, פז'ו 104 בת שתים-עשרה שלנסות לנסוע בה היה
כמו למלא טוטו. בתקופה שלי אתה התחלתי לעבוד, גמרתי שתי עבודות
סמינריוניות ואפילו אמא שלי אמרה שאולי עוד ייצא ממני משהו בכל
זאת.
ואז, יום אחד היא פתאום אמרה לי שהיא רוצה להיפרד.
אבל הלנה, אמרתי לה, וחשבתי בפנים כמה מתאים שקוראים לה הלנה
כי היא יפה אותו דבר, מן יופי קר ומדהים כזה שאתה לא יכול
לעמוד בפניו מצד אחד, אבל גם יודע שהוא ידרוס אותך בסוף. הלנה,
מה קרה? ככה פתאום, אחרי שנה ביחד, ואני כל-כך אוהב אותך, אני
אעשה הכל בשבילך, את יודעת את זה, הכל. אז למה, ככה פתאום?
אבל לא באמת אמרתי לה את כל הדברים האלה, רק עשיתי פרצוף כזה
של יענו לא אכפת לי יותר מדי, ושאלתי אותה - מה קרה?
פתאום היא שפכה עלי נאום ארוך כזה, אולי חצי שעה היא לא הפסיקה
לדבר חוץ מבשביל לנשום ולקנח את האף, ואמרה שהיא צריכה להיות
לבד, שזה תובעני מדי, שהיא מרגישה שהיא נעלמת, כל מיני דברים
כאלה. האמת שדי מהר הפסקתי להקשיב. לא בגלל שלא ענין אותי,
דווקא כן, פשוט היה לי קשה להתרכז מכל הדברים האלה וגם ידעתי
שבמילא אני לא אבין.
אחרי שהיא סיימה אמרתי לה, רקפת, וחשבתי איך זה מתאים שקוראים
לה רקפת כי היא כזאת רקפת באופי, פרח מוגן שגדל בצל, מוסתר,
וצריך לגלות אותו ואת היופי שלו. רקפת, לא ידעתי שאת מרגישה
ככה, בואי ננסה לתקן, אני אוהב אותך, איך אני אהיה עכשיו
בלעדייך. אבל היה קשה להגיד לה את הדברים האלה, אז אחרי שהיא
גמרה את הנאום אמרתי, טוב, תעשי מה שאת רוצה.
ומה שהיא רצתה באותו רגע היה לקום ולאסוף את כל הדברים שלה.
הבית שלי היה מלא בדברים שלה ואני ישבתי על המיטה והסתכלתי איך
היא חופרת בכל מיני מקומות ושאלתי את עצמי אם יש סיכוי שהיא לא
תשכח שום דבר. ידעתי שאין סיכוי, אז שאלתי את עצמי אם היא
תחזור לקחת את מה שהיא שכחה או שלא, ואם כן אם היא תתקשר קודם,
ומה אני אגיד לה, ואיך זה יהיה כשהיא תבוא. בטח זה יהיה אחרי
כמה ימים או שבועות וכשהיא תגיע ותראה אותי פתאום היא תישבר
ותבכה ונתחבק, ואז נחזור להיות ביחד והכל יהיה בסדר.
בסוף יצא שהיא שכחה מלא דברים, אבל אף פעם לא חזרה לקחת ואני
הפסקתי לחכות, למרות שהרבה זמן עוד חשבתי שמתישהו היא תשים לב
שחסרה לה איזו חולצה שהיא אוהבת או מחבת שהיא צריכה ותחזור.
ואז התחיל החורף.
שנת 99', נזכרתי עכשיו.
זה היה חורף קר במיוחד, אני חושב, למרות שיכול להיות שפשוט לא
הדלקתי חימום כל החורף הזה. בהחלט יכול להיות.
ירד הרבה גשם, והיו הרבה סערות ברקים, כמעט כל לילה.
בעצם אני לא בטוח. האמת היא שכל החורף הזה לא יצאתי מהבית.
אפילו לא פעם אחת.
כל הימים נראו אותו דבר. הם התחילו בערב, והיה לי מן טקס פרטי
- הייתי מדליק נרות בכל החדר, שם קטורת, מוסיקה. את המוסיקה
הייתי מחליף לפי המצברוח - היתה לי קסטה של אמביינט שהייתי
חורש, וגם מוסיקה הודית, ולפעמים איזה דיסק ישן שהייתי מוצא
פתאום, doors או לד זפלין.
הייתי פותח בקבוק יין, שוטף כוס אחת, לפעמים שתיים, ומתחיל
לשתות.
הבית עדיין היה מלא בדברים שסיגל השאירה. סיגל, כמה שהשם הזה
התאים לה, פרח עם יופי אכזרי כזה וריח שממסטל אותך מכלום.
בייחוד אני זוכר את תחתוני החוטיני השחורים, כי הם היו על
הספה. הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם היא באמת לא שמה לב או שזה
היה בכוונה. היא ידעה שאהבתי אותם ולבשה אותם הרבה, והם נשארו
פרושים על הספה כך שזה נראה לי משונה שהיא שכחה. הייתי מסתכל
עליהם ונזכר בה, פעם אפילו דמיינתי את עצמי לובש אותם, אבל אף
פעם לא נגעתי בהם ממש. הייתי מדליק סיגריה, ממלא את הכוס,
ומנסה לחשוב כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהיא לבשה אותם. בכל
פעם היה יוצא לי מספר אחר.
בהתחלה, אנשים עוד היו מתקשרים. פעם ביום הייתי בודק במזכירה
אבל לא מחזיר טלפונים, רק מסתכל מי התקשר. מהסקרנות, וגם כדי
שלא תיגמר הקסטה. אולי גם קצת קיוויתי שהיא תתקשר, אבל אחרי
חודשיים כבר לא היה אכפת לי. יותר נכון, כבר ידעתי שהיא לא
תתקשר יותר.
היה בלגאן בחורף הזה. צה"ל בדיוק יצא מלבנון, היה משפט נגד שר
אחד שהתנפל על כל מיני נשים והנשיא התפטר אחרי שגילו שקיבל כסף
מחברים שלו. כל מדורי הרכילות בעיתונים נסגרו, כי הרכילות היתה
כל הזמן בחדשות ולא היה להם מה להוסיף, וכל אנשי הרכילות
התחילו לעשות דברים אחרים. אחת אפילו הגישה מועמדות לנשיאות,
ובגלל שהיא היתה אישה היא כמעט הצליחה לקחת כי באותה שנה, 2002
בערך, זה היה ממש טרנדי שנשים יהיו בצמרת. מן קטע כזה של
שוויון. בכל אופן, מרוב הבלגאן אף אחד לא ממש שם לב שנעלמתי
ואני הייתי נשאר ככה כל הלילה, יושב על המיטה עם הקטורת והיין
וכותב לה שירי אהבה בלב. רציתי לכתוב אותם על דפים ולשלוח לה
אבל לא מצאתי אף עט בכל הבית ולא רציתי לצאת החוצה לקנות
והתחתונים שלה היו רוקדים עם הצל מהנרות.
בבקרים הייתי נכנס למיטה ובוהה בתקרה עד הערב, בודק מה מצב
קורי העכביש. לא נרדמתי דקה כל החורף ההוא, גם לא הורדתי את
החולצה שהיא אהבה, הכחולה עם הצווארון. בהתחלה חשבתי שאם היא
תבוא אז שתראה אותי לבוש במשהו שהיא אהבה, שתבין שלא שכחתי ולא
הפסקתי לאהוב אותה. אחר כך, כשכבר הפסקתי לחכות, סתם לא
החלפתי.
היא אמרה שכחול מדגיש לי את העיניים.
היא אמרה שהיא אוהבת אותי ואז היא הלכה וככה עבר כל החורף, אני
והתחתונים ולא שמעתי רדיו או חדשות ולא קראתי עיתונים. ממש
מנותק מכל דבר וגם לא היה אכפת, והאמת היא שלא ידעתי שדווקא
החורף ההוא היה הכי מעניין בחדשות, כי ראש ממשלה חדש נבחר, אחד
צעיר, וגם טורונטו לקחו את אליפות ה- NBA וכולם אמרו שזו ממש
סנסציה.
הגשם לא הפסיק לרדת ולילה אחד נשרף לי חצי סלון כשהנר נפל ואני
לא שמתי לב, או ששמתי לב ולא עשיתי כלום. יכול להיות שאפילו
נהניתי לנשום את הוילונות המאודים, את הכריות של הספה, את
אלבומי התמונות - זה עשה לי איזו תחושה של התמזגות. כמה שבועות
עוד היה ריח מסריח, אולי בגלל שכיביתי עם יין.
עברתי לבירה.
עישנתי טיים.
כל הזמן צעקתי את השם שלה בלב ולא ידעתי מה לעשות.
לא ידעתי איך זה ייגמר ודמיינתי כותרות בעיתון על איך מוצאים
אותי, אבל מי ימצא אותי כשכולם כבר הפסיקו לחפש.
החברים שלי התייאשו.
כשהייתי מאושר היה להם נחמד וזה היה נראה כאילו יש הרבה, אבל
כשזה נהיה ככה אחד אחד הם ירדו ממני ואני עשיתי רשימה של
הודעות מהמזכירה כי חשבתי שמתישהו אני אצלצל חזרה.
בכל לילה הייתי גומר לפחות בקבוק יין או שישייה של פחיות ובסוף
החורף התחיל להיגמר. בחוץ היו ציפורים ושמש ואני הבנתי שרינה
כבר לא הולכת לחזור יותר בחיים. רק חשבתי כמה מתאים שקוראים לה
רינה כי רינה זה שמחה והיתה לה המון שמחה בפנים, שיצאה גם
החוצה ואני התבלבלתי וחשבתי תמיד שזה אצלי, אבל בעצם זה היה
ממנה.
ספרתי מאה וחמישים בקבוקי יין ריקים, כמעט כולם אדום.
ספרתי ששים ושישה בקבוקי בירה ריקים, הרוב מכבי.
ספרתי שמונים וחמש קופסאות סיגריות, לא כולן ריקות אבל חלק אני
חושב שבטעות זרקתי בכל זאת.
ספרתי ארבעים וחמש הודעות במזכירה.
ספרתי מאתיים וחמישה נרות גמורים שהסוף שלהם נשפך על משהו.
פתאום זה הצחיק אותי.
דרור אפור נעמד לרגע על אדן החלון, מלווה במבטו קרן שמש שהאירה
את הקצה השרוף של השולחן בסלון.
ספרתי חמשת אלפים פעם שאמרתי לה שאני אוהב אותה, וניסיתי לנחש
מה היה קורה אם על כל אלף פעמים, הייתי אומר פעם אחת בקול.
אולי אפילו מוסיף 'באמת', או 'המון', בשביל הדרמטיות
והאמינות.
הדלקתי את הבוילר, אבל הוא קיצר. זה היה מצחיק.
ידעתי עכשיו באמת באמת שהיא לא תחזור.
אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 13/1/01 14:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אייל רכטר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה