זה כל כך מוזר לי פתאום
קניתי היום את הדיסק הראשון של "היהודים", פעם שלישית שאני
קונה את הדיסק הזה אחרי שנגנב לי פעמיים בצבא
אני יושב כאן ושומע את הדיסק הזה בפול ווליום באוזניות של 350
שקל
האוזניים שלי כואבות ממש, אבל אני לא מסוגל להפסיק, אני פשוט
חייב את הכאב הזה
זה ממש עושה לי טוב
כל התקופה הזאת של "היהודים" בשבילי מסמלת נוסטלגיה נוראית של
יאוש אופטימי
אני זוכר כשישבתי בחדר הישן שלי בוולפסון, איך שנאתי את החדר
הזה, איך רציתי כבר לעבור דירה
כמה ששנאתי את החורים בקיר ליד החדר שלי
החורים מהכסא גלגלים
כמעט כל פעם שנכנסתי לחדר, בסיבוב מהמסדרון, קעקעתי זיכרון
נוסף על אותו הקיר
וכשישבתי על הכיסא הנע הזה מול המערכת, מחובר לאוזניות, מנותק
מהעולם
חלמתי על עצמי הולך, חלמתי על עצמי מנגן, חלמתי על עצמי כל כך
בריא
בריא בנפשי, בריא בפנים, חיצוניות לעולם לא תפסה אצלי כזה מקום
אז
הלכתי לתערוכת מכוניות כזאת, היו שם כל כך הרבה מכוניות
ואפילו מכונית אחת, לא משנה כמה משוכללת שהייתה, לא יכלה
להסתדר עם נכה כמוני
אם הייתי בספרטה היו זורקים אותי לנהר
מה הייתי שווה אז קיבינימט?

"איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא?
איך תמיד נכבה האור כשאני בוכה?"

כדי שלא יראו שאתה עצוב
תמיד הייתי עונה לו, בחשכת חדרי הישן
מעולם לא ראו עלי שאני עצוב, זה כל כך מוזר שדווקא בתקופה הכי
קשה בחיים שלי
לא היה איש אחד שידע שאני עצוב, הייתי כל כך חזק, הייתי מסוגל
לסחוב את כל העולם על כיסא הגלגלים הזה
ומי חשב על אהבה בכלל? הדבר האחרון שעניין אותי אז זה אהבה
עכשיו נראה כאילו תרופת הפלא לכל בעיותיי היא אהבת אמת
אז רציתי לאהוב את עצמי
כשם שעכשיו אני רוצה לאהוב מישהי
לא שעכשיו אני אוהב את עצמי, אם הייתי עובר מולי באמצע הרחוב
הייתי יורק לעצמי על הפנים

עכשיו נורא קל לי לצחוק על עצמי, אני ממש מבקש את זה, כל מילה
שניה שלי היא ירידה על עצמי, על עצמי הנוכחי
אין לי טיפת אומץ לצחוק על עצמי של אז
הייתי כל כך חזק, נראה כאילו אין סיכוי שאהיה כל כך חזק שוב
דבר לא יכל לשבור אותי
אפילו לא שנה בכיסא גלגלים
אפילו לא דברי הרופאים להוריי
"אתם תאלצו לקנות בית מותאם לכיסא גלגלים, הוא כנראה ישאר כל
החיים על כיסא הגלגלים הזה"
כשאבא התחיל לברר על בתים גדולים לא הסכמתי
אמרתי לו שאין סיכוי שאשאר ככה
אמרתי לו שאני אצא מזה, לא משנה מה הרופאים אומרים
"הם לא מבינים כלום", אמרתי, "כשיהיו במצב שלי, שיתחילו לדבר"
אין לי מושג מאיפה היה לי את הכוח, ילד בן 14, הרקולס

"אולי אלוהים מנסה לעזוב"
ויש שרואים את זה, ויש שנוטים לחשוב"

אני לעולם לא נטיתי לחשוב
תמיד הרגשתי, כל הזמן הרגשתי, הרגשתי מה כל אחד חושב עלי כשהוא
מסתכל על הילד המסכן הזה בכיסא הגלגלים
הרגשתי מה היא, אהבת חיי, חשבה כשהיא כתבה לי שהיא אוהבת אותי
במכתב מאולץ שקיבלתי, אחרי שחזרתי להכרה
שבוע הייתי בלי הכרה, אני זוכר כל כך טוב את השבוע הזה
אבל זיכרון מופלא, זיכרון שכתבתי עליו כל כך הרבה פעמים
זיכרון ריגשי
מן תחושה נפלאה של תחילת הסוף, מן תחושה מופלאה שהכל תלוי בי
רגע אחד אני מת, רגע אחר אני חי
רגע אחד נושם ממכשירים, רגע אחר קם ותולש את כל מכונות ההנשמה
ממני
רגע אחד נכנע לעצב, רגע אחר פותח עיניים וקם
רגע אחד אני, רגע אחר הרקולס
רגע אחד, ובחרתי בחירה מוטעית
רגע אחד של שפיות וחזרתי לחיים
עשיתי המון אנשים מאושרים, אני חושב שדבר לא ישתווה לעולם
לחיוך המהול בדמעות של אמא כשהיא ראתה אותי פותח עיניים
לראשונה
באותו יום שלישי בערב
אף פעם לא חשבתי על עצמי, תמיד חייתי בשביל שלאחרים יהיה טוב
לפעמים אני ממש מצטער על זה שפתחתי עיניים, לפעמים בא לי לחזור
לתחושה של לא להיות בהכרה
למשוך אותה חודשים על גבי חודשים
לחכות לרגע המתאים, בו איש לא יהיה ליד מיטתי בבית החולים,
לפקוח את עיניי
להביט סביב, ולחזור לחוסר הודאות הנפלא
למות, בלי הסברים, איש לא ידע שפקחתי את עיניי לפני כן,
פשוט למות, ללא רגשות אשמה וחרטות
להתעורר מהסיוט, לפקוח עיניי, לראות שהסיוט בחוץ הרבה יותר
גרוע
ולהתחיל מחדש.