חום. הקיץ רק התחיל וכבר הוא בשיאו. שבועות שאין לחזאים מה
להגיד לנו וסוף סוף בא השרב כדי שיוכלו להתלהב כמה שזה נדיר
וארבעים שנה לא היה כזה שרב בארץ.
ואני, מצונן. מה זה מצונן, טוחן טונות נייר טואלט וטישו ומה
שאתה לא רוצה. מת מחום אבל מתעטש רק מלהסתכל על המזגן. פתטי.
כמו החיות המסכנות האלו בסוף העדר שלא מבינות מה קורה. הייתי
פעם באוסטרליה, וראיתי שם פינגווינים שיוצאים מהים כשהלילה
מגיע. הם מהלכים שם בחבורות באור הרך של הזרקורים ומליון ואחד
תיירים מסתכלים עליהם מכל הכיוונים. ותמיד יש אחד שנשאר לבד
אחרון בתוך המים. או שאיזה פלש הפחיד אותו והוא חשב שעדיין לא
לילה, או שסתם לא מצא לו פרטנרים להקים שיירה, לא יודע. הוא
נשאר שם לבד במים, מבולבל, לא רוצה לצאת לבד. מליון תיירים כבר
הלכו, הזרקורים כבו והמים מקפיאים לו ת'תחת. אבל הוא לא יכול
לצאת לבד. זה נגד הטבע שלו.
ואני כזה. מצונן בקיץ. מת מחום ולא יכול להיכנס למים הקרים של
הבריכה. ואחרי שהלכו מליון תיירים נשארתי אחד לחכות לפינגווין
האחרון. המטומטם סירב לצאת וקפא למוות. אני ישבתי על החוף,
חיכיתי לו בקור ועד היום הצינון לא עוזב אותי.
פינגווין מסכן. הטבע הכה בו. הגורל, המזל והחיים. וככה הם מכים
גם בי. שוכב במטה, מזיע מחום הגוף ומחום העולם. העולם הולך
ומתחמם. ככה אומרים, שהוא מתחמם. או שאולי החום עושה לי הזיות.
מה אני כבר יכול לעשות שהזמן יעבור. אני כל הזמן מחכה. מחכה
שיעבור לי החום, שייגמר לי הבי"ס, שאמא תלך לעבוד, שאמא תחזור
מהעבודה, שמשהו כבר יקרה. שתהיה לי שליטה, שאני אאבד שליטה. לא
יודע. אני יודע שאני צריך לעשות משהו עם עצמי. משהו
פרודוקטיבי, משמעותי. להוציא את עצמי מהמים הקרים ולרוץ לבד
עשר צעדים על החוף שאני אגיע לאנשהו. אבל משום מה אני
פינגווין. לא יכול לבד. לא יכול בכלל. צריך שמשהו יבוא ויגרור
אותי להליכה מתנדנדת על החוף. צריך שמישהו יעשה משהו. לא אני.
אבל שיקרה כבר. נמאס לי לחכות.