הרמתי את הראש מאוחר, והבטתי בעיניים מזוגגות בשעון שבישר כי
הוא משקיע כבר רבע שעה מזמנו היקר בצפצוף מעצבן בניסיון כמעט
נואש להעיר אותי. הייתי עייף, אבל הייתי חייב לקום. התנדנדתי
ממורמר אל המקלחת וצחצחתי שיניים. אני שונא לקום מאוחר. אני
תמיד קם מבוהל, ולוקח לי יותר זמן להתאושש, אבל איך שהוא
הצלחתי להספיק לשתות קפה, להעיף מבט בעיתון, לחטוף איזה בורקס
קר ולצאת מהבית בזמן לתפוס את האוטובוס. בכיס היה לי שלוש
שבעים, ועשר אגורות שמצאתי על המדרכה ליד התחנה השלימו לי
לסכום המדויק שהנהג דרש ממני, כך שלא הייתי צריך לפרוט.
התיישבתי על הספסל האחרון שהיה פנוי, משאיר לעמוד שלושה
תלמידות בית ספר וחייל. בעודי בוהה בשדות שבדרך, התחוור לי
ששכחתי להביא איתי את המעיל שלי, ואת התיק הקטן שהתכוונתי
להביא. התיק הכיל את כל מה שהזדקקתי לו באותו היום: כמה מסמכים
שהבוס שלי ביקש ממני להביא, סנדוויץ' לארוחת עשר, מפתחות למשרד
ובלונים שנועדו לחגיגת יום ההולדת של צחיק, החבר הכי טוב שלי
וחלק מכוח האדם של ההוצאה לאור בה הועסקתי בשלוש השנים
האחרונות. לעזאזל! איך אני שונא לשכוח דברים! ועוד דווקא ביום
כזה! עצבים ותסכול אחזו בי ולא התנערתי מהם עד שהאוטובוס לא
טלטל את כולנו ונעצר ליד המשרד שלי. תודות לזקנה אחת שלקח לה
שעה לרדת, שמתי לב ברגע האחרון שזו התחנה שלי ומיהרתי לרדת.
העפתי מבט בשעון בפיזור נפש, והתחלתי לחצות את הכביש מדלג במזל
על גוש אדמדם שהשאיר בסביבה כלבלב. פתאום הרגשתי שהחולצה עושה
כל שביכולתה להישאר במקום בעוד הגוף שלי מנסה להתקדם. אחרי
שניה של מאבק, הגוף שלי נכנע ונשאר לעמוד, מבולבל, כשמשאית
עוברת במרחק מעוף הזבוב מאפי. הבטתי אחורה, וראיתי גבר משופם,
כבן ארבעים, עומד ומניד בראשו, עדיין מחזיק בחולצתי. הלב שלי
נזכר להחסיר פעימה והנשימה שלי נעתקה והוסדרה כמעט בבת אחת.
הרמזור הפך ירוק ואנשים החלו לחצות את הכביש. הצטרפתי אליהם,
מביט בחשדנות במכוניות העומדות.
כשעברתי בחניה, חיפשתי בדאגה את המאזדה של מנחם, הבוס שלי.
לשמחתי, היפנית היחידה שחנתה שם הייתה יונדאי אקסנט חבוטה, גיר
רגיל, מנוע 1600, שנת 98' (למכירה, יוסי 645222-054).
בכניסה לבניין פנתה אליי בחורה בלונדינית וביקשה שאני אתרום
למען חולים במחלת הטרשת הנפוצה. בדרך כלל אני לא תורם לאנשים
שפונים אליי סתם ככה. אני פותר אותם בתירוצים כמו  'אין לי כסף
קטן' או 'תרמתי במשרד', אבל באותו הרגע הייתי במשרד, ופשפוש
בכיס ימין של המכנסיים שלי העלה שטר ירוק של מזומנים זמינים.
היא חייכה ונתנה לי פתק ורוד, ואז אמרה 'חכה שניה' ונעלמה מעבר
לפינה, שם כנראה חכה לה אחד מהקולגות המתרימות שלה. היא חזרה
עם בלון צהוב מחייך ונתנה לי אותו. 'בבקשה. אנחנו מחלקים היום
בלונים למי שתורם.' חייכה והלכה. עמדתי שם עם הבלון. 'המ'
חשבתי, 'די מצחיק כל העניין הזה'. נכנסתי למשרד, בעזרתו האדיבה
של השרת שבדיוק עבר במסדרון, והחבאתי את הבלון בארון שלי כדי
שצחיק לא יראה. טוב שעשיתי את זה כי שניה אחר כך הוא נכנס.
'מה קורה?' הוא שאל אותי בעליזות מה, 'איך קרה שהגעת בזמן?
אתמול כשהורדתי אותך היית כל כך שפוך שלא האמנתי שתקום
בחיים'.
'אל תשאל איזה בוקר היה לי. זה נס בכלל שהגעתי' עניתי. 'תגיד,
ראית את מנחם היום?'
'הוא לא יגיע היום. הוא חולה.' הוא חייך. 'יכולת לאחר בשקט'
הוא הלך והשאיר אותי לעבוד.
בעשר חגגנו לצחיק. המסיבה הייתה נחמדה, ונראה שצחיק היה מופתע
ומרוצה גם יחד. העוגה שנקנתה בכסף משותף הייתה טעימה באופן
מפתיע והבלון הבודד שימח את צחיק בצורה ממש לא פרופורציונלית
להיותו של מקבל הבלון בן 27 ובטח שלא להיותו של הבלון חתיכת
גומי צהובה שמישהו צייר חיוך בטוש אדום. אבל מה שהיה הכי טוב
במסיבה, היה הכיבוד המושקע שהכינו כמה מהבנות במשרד, והעובדה
שמאחר והחגיגה הייתה אצלי במשרד, המגש נשאר אצלי וזכיתי לזלול
את השאריות במהלך שארית יום העבודה. מלבד המסיבה, לא היו
אירועים מיוחדים והיום עבר עליי בצורה רגועה ונעימה.
יצאתי מהמשרד מוקדם, נועל אותו בעזרת מפתח מאסטר שהשאיר לי
אחראי התחזוקה של הבניין שתיקן לי את המזגן באותו היום. הלכתי
ברגל לתחנת האוטובוס ונהניתי ממזג האוויר הנעים. היום החמים
הראשון של החורף. 'אולי היום זה שלך' אמרה הכרזה על דוכן הפיס,
ובתמונה חייך האידיוט מהפרסומת. ניסיתי להיזכר אם תמיד היה
במקום דוכן פיס והגעתי למסקנה שכנראה ממש לא מזמן העבירו אותו
בדיוק  על נתיב ההליכה הקצר שלי מהמשרד אל תחנת האוטובוס.
המוכר, שראה שאני בוהה בו קלות, הרים לעברי כרטיס גירוד קטן
בחמישה שקלים, חייך ואמר 'מה איכפת לך? אתה יכול לזכות בעשרת
אלפים שקלים'. נעצרתי, ומששתי בכיסי את מצולע המתכת הכסוף בעל
שתים עשרה הפאות, שיכל לזכות אותי בכרטיס הגירוד. הרהרתי קצת,
בוהה בכרזה ומריץ בראש את אירועי היום שלי. אני יכול לזכות
בעשרת אלפים שקלים.
'מה אני אעשה אתם?' שאלתי את המוכר בחיוך ציני, והמשכתי ללכת.