ים לאה, זוג עופות-מים דואים. אחריהם, הסער - ממרחק שואג, שולח
זרוע. אב ובנו נמלטים מפני חרון סופה על כנף מעשה אמן. שמש
פוצעת ענן ומחממת, זריחה כעין הדם, קילוח מפעפע וגובר מרטיב את
העלטה, נספג וצובע ארגמן, גם פוסידון התהדר בפס זהב.
הנער רוחו נוסקת, כנפיו פרושות ועיניו לכודות בכדור הבוער. אש
בקרבו מכלה את ארמונות חוכמת העבר, גטאות פחד ותוכחה כוסו עשן
כליל. נוסק הוא מעלה לחלוק באור המתגבר, לגמוא את בציר השמש
הנולדת - - -

סוף המסע; פניו הצעירות - צרובות סבל, ברוח נחרשו תלמים, זקנו
מאוד.
'היכן איקרוס, בנך?' שאלתיו. 'ליבו שקע בים האיגאי', ענה לי.