איש אחד שכבול לכיסא, יכול להרגיש את הדם, שממאן להגיע אל ידיו
ורגליו. איש אחר, שאינו כבול לכיסא, לא יכול להרגיש את אותה
הרגשה, כמו כן הוא אינו יכול להרגיש את העדר חום המתכת של
האקדח, המוצמד לרקתו של האיש שכן כבול לכיסא. האיש שגפיו
חופשיות נקי מדם, בעוד שהאיש הכבול, להפתעתו הרבה מודע לעובדה
שנוזל חם וסמיך התקשה על פניו וראשו זועק לגאולה מכאבים וכל
זאת לאחר שהתעורר, כשהדבר האחרון שנחרט בראשו היה, מי אם לא
אחר מאשר קצה מוט הברזל, שבצדו השני נכחה אישה זועמת
ומתוסכלת.
בחלומו, ראה האיש הכבול והמדמם כל מיני סוגי אוזניות, המחוברות
למינים שונים של מכשירים המפיקים צלילים, בהם יפים יותר או
יפים פחות וזאת למד, לאחר שניסה כל זוג אוזניות אפשרי, עד
שהגיע אל סט האוזניות האחרון ובו מצא להפתעתו הרבה צלילי
פעמונים. בו ברגע שהניח את אותו סט אוזניות מסוים על אוזניו
החל להרגיש, בנוסף לצלצולים הרמים, דקירות, מחפץ כהה בצדו
השמאלי של ראשו ובאותו רגע שחשב כי עוצמת הצלצולים אינה יכולה
להתגבר התעורר ומצא את עצמו כבול לכיסא במה שנראה כמו חדר
מוזנח, כשבקצה האקדח המוצמד לרקתו נמצאת ידה, של אותה אחת שפגש
שעות ספורות קודם לכן ולא בפעם הראשונה אצל חבר המשותף
לשניהם.
-"שלום" אמר האיש הכבול, המדמם והמופתע בחיוך החושף שיניים
לבנות ומושלמות, במה שיכול להיקרא כחוסר טקט, אבל רק בסיטואציה
אחרת.
האישה הזועמת והמתוסכלת, שחשבה כי לא תוכל להרגיש יותר כעס
ותסכול הרגישה יותר כעס ויותר תסכול לאור העובדה, שלאיש הכבול
בנוסף לחיוך המטומטם וחסר הטקט היו שיניים לבנות ומושלמות.
-"שלום? מה זאת אומרת שלום?" שאלה האישה המתוסכלת בתסכול רב.
האיש הכבול, שהדימום בראשו היה כרגע הגורם היחיד להפתעתו,
למרות שהיה אמור, לדעת האישה כמובן, להיות מופתע לעובדת היותו
קשור, הופתע לנוכח השאלה.
-"שלום...זה.." האיש הכבול נראה לרגע חושב ואז המשיך -"שלום
היא מילה שימושית, שלום, אומרים אותה מאה פעמים ביום" ואז ניסה
להיזכר היכן שמע את המשפט הנהדר הזה לראשונה.
האישה המתוסכלת פלטה, לא אחרת מאשר אנחת תסכול וכאילו הוכתה
בבטנה, שמטה כתפיה והחלה להביע הבעות יאוש.
האיש הכבול, הנחמד והתמים לא יכול היה לשבת ככה סתם כבול ולתת
לאותה אישה נהדרת להרגיש ככה ולאחר שגילה שאינו יכול לקום או
להשתחרר מכבליו קיפץ לו עם הכיסא, עד שהגיע סמוך לאישה
המתוסכלת, המיואשת ועכשיו גם המופתעת מניסיונות השווא של האיש
לנחם אותה.
-"די חמודה, מה מעיק עלייך?" שטח בפניה ועוד הוסיף -"ספרי לי",
כאילו המילים הקודמות לא הספיקו להוציא מאישה העצובה, המתוסכלת
והמיואשת, עוד אנחת יאוש.
-"אתה...אתה לא מבין" זעקה האישה והחליטה לתפוס את עצמה בידיים
וחזרה לעצמה כאישה הזועמת והמתוסכלת.
לאיש הכבול, המדמם והתמים עלתה השאלה לראש בסופו של דבר והוא
ניסה להבין מדוע הוא כבול ומדמם כשמיד נשכחה, שהאישה הטיחה בו
טענת שווא שהוא לא מבין ורק בכדי להוכיח אותה על טעותה, שאל
-"מה אני לא מבין?".
-"אתה חוצפן!" טענה האישה הזועמת והמתוסכלת והנחיתה מהלומה על
לחיו של האיש הכבול, המדמם והכואב.
שוב, השאלות הלא נכונות עלו לראשו של האיש ובנוסף לטענה שהוא
לא מבין הוא ניסה להבין מדוע הוא חוצפן, אך ללא הצלחה מרובה
והדבר היחיד שהצליח, היה להביע הבעה לא כל כך מחמיאה של איש
כבול, מדמם וטיפש ובכל זאת ניסה.
-"למה אני חוצפן?" שאל וכשנזכר הוסיף -"ולמה אני כבול ומדמם?
ולמה אני פה? ולמה יש לך אקדח כל כך גדול?".
האישה לא יכלה להתאפק וכשסוף סוף השיגה את כל תשומת ליבו של
האיש, חייכה חיוך שטני וראשה עבר למצב, ניצחתי.

איש אחד שהגיע לבית חברו על מנת לחגוג, פגש ולא בפעם הראשונה,
אישה אחת. גם היא וגם הוא היו מודעים לקיומו של השני, אבל מעבר
לזאת לא היה ביניהם שום קשר. שניהם נאלצו, מחוסר עניין באנשים
האחרים, לשעשע אחד את השניה ולאחר שהתוודעו גילו שלשניהם תחומי
עניין משותפים, אהבות דומות, חלומות דומים, ששניהם פנויים ושכל
אחד מהם הוא הדבר הכי קרוב לבן או בת הזוג המושלמים שעד עכשיו
רק העיזו, ובקושי, לחלום עליהם.

-"אני בת 39 עוד מעט, אתה יודע?" שאלה האישה הזועמת
והמתוסכלת.
-"כן, אני יודע. סיפרת לי מקודם במסיבה" אמר האיש הכבול
והמדמם.
שתיקה.
האיש הכבול והמדמם חיכה להמשך ולמען האמת די פחד לגרום להמשך
לבוא.
-"אני בת 39, רווקה ואין לי ילדים" היא אמרה בטון רגוע יותר,
טון שבדרך כלל אפשר לשמוע בקולו של המטורף המצוי.
האיש הכבול, המדמם והקצת יותר זהיר עכשיו הסתכן באומרו -"נו,
ו?".
-"אני בת 39, רווקה ואין לי ילדים" מה שהתחיל באותו טון רגוע
של המטורף המצוי נהפך לטון הרועש והצעקני של המטורף המצוי
מהסוג השני -"ואני אחרי השיא של החיים שלי לעזאזל!"
האיש הכבול, המדמם והזהיר הסתכן באומרו -"נו, ו?".
האישה המתוסכלת, המיואשת התיישבה ביאוש על שולחן שבור ומאובק
שניצב מאחוריה, השקיעה את פניה בידיה והחלה ליבב, כראוי לנשים
מתוסכלות ומיואשות. דקה לאחר מכן כשסיימה, ניגבה את עיניה
ושנית חזרה לעצמה.
-"אתה מושלם" אמרה האישה באותו טון רגוע ומטורף.
האיש הכבול, המדמם והשמח חייך לעצמו למרות הכבלים והכיסא הלא
נוח והרגיש שהוא חייב להחזיר טובה.
-"גם את מושלמת".
לאישה הזועמת והמתוסכלת נפתחו העיניים, כאילו ניסו שני הכדורים
הלבנים לברוח ממקומם ושוב גופה נזקף למלוא גובהה הנמוך.
-"עכשיו? עכשיו? איך אתה מעז? אין לך טיפת בושה, אה?" צרחה
בקולי קולות.
האיש, שיותר מכל, עכשיו חש בלבול וכשהביט ברצפה, בקיר ובחזרה
ברצפה נזכר, שכשהיה צעיר מישהו אמר לו משהו על זה שהתשובה אינה
נמצאת על הלוח או משהו בסגנון.
-"אני לא מבין.אני לא מבין...מה הולך פה".
-"איך אתה לא מבין? איך?" נואשה האישה המיואשת, המתוסכלת.
-"אני פשוט לא מבין" הצהיר האיש המבולבל והזהיר.
-"אתה לא קולט, שאתה האחד? אותך אני מחפשת כבר שנים" אמרה
האישה המיואשת, שכבר החלה לראות את אור הפלורסנט המעומעם מתחיל
להידלק וקיוותה שיאיר לה את הדרך, עד שתראה את האור שבקצה
המנהרה.
האישה האופטימית העלתה חיוך על הפנים ולרגע קט העבירה את עצמה
למצב נחמדות. היא חשפה שיניים ובניגוד לסוג חשיפת השיניים
המאיים, הסוג שלה היה המחייך.
-"איפה היית כל השנים האלה?" שאלה האישה הרגועה, האופטימית
והשמחה שאלה רטורית, שכל אדם שפוי במצבו של האיש התמים לא היה
מעז לענות עליה.
-"אמממ...הייתי פה כל הזמן, למה?" אמר האיש הכבול, המדמם והמת.