אתמול פניתי לשמיים בשאלה
רציתי לבקש שייגמר כל הרע
והשמיים, כנראה שהם מתביישים
החזירו לי באסון נוסף שלקח איתו עוד כמה אנשים

כשאמא העירה אותי בבוקר ופקחתי את העיניים, הכל נראה לי אותו
דבר. שיפשפתי את עיניי ופיהקתי. הכנסתי את רגליי לנעליי הבית
החדשות שקיבלתי ליום ההולדת שלי, הלכתי לחדר האמבטיה, שטפתי את
הפנים וציחצחתי את השיניים. חזרתי לחדרי ולבשתי את הבגדים שאמא
בחרה לי יום קודם לפני שנרדמתי. חשבתי לעצמי אם היום אמא תכין
לי כריך עם שוקולד או עם גבינה צהובה, כי זה מה שהיא תמיד
מכינה לי...
הגעתי למטבח וראיתי את אמא יושבת על הכיסא ליד השולחן עם הראש
בין הידיים. הרדיו דלק כמו בכל בוקר, וגם הפעם לא הקשבתי
לשדרן. כנראה שאם הייתי קצת יותר מתחשב כמו שאמא לפעמים צועקת
עליי, הייתי מבין שהוא מדבר על עוד הרוגים שנהרגו אתמול בלילה
בעוד פיגוע טרור. אבל המראה הזה של אמא עם ראש שפוף עשה לי רע
וישר רצתי וחיבקתי אותה ואמרתי לה שלא צריכים להיות עייפים על
הבוקר, כי רק עכשיו קמנו משנת לילה מרנינה (למדתי את זה מהגננת
שהייתה לי שנה שעברה לפני שעליתי לכיתה א'). אמא הרימה את הראש
ונשקה לי רכות על הלחי וסיפרה לי שהיא לא עייפה, ושבעצם אמא
קצת עצובה.
בדרך לבית ספר כשנסענו במכונית של אמא, היא סיפרה לי שבזמן
האחרון היא ואבא ובכלל כל האנשים בארץ יותר עצובים מתמיד. היא
הסבירה לי שיש נגדנו מלחמה, ונכון שזאת לא מלחמה כמו בסרטים
המצויירים שאני אוהב לראות אחרי בית ספר, אבל זאת מלחמה יותר
קשה כי היא פוגעת באנשים שאנחנו באמת מכירים. אחרי שהבנתי מה
הסיבה, אמרתי לאמא שהלוואי והמלחמה הזאת תיגמר כי אני לא רוצה
לראות את אמא עם ראש שפוף שוב על הבוקר. אמא חייכה ועצרה את
האוטו ליד בית הספר.
כשהגעתי לכיתה, ראיתי את יותם מחבק את המורה ובוכה ועוד כמה
ילדים אחרים יושבים במקומות שלהם ובוכים גם הם. לא ידעתי מה
לעשות. בהתחלה חשבתי ללכת למקום שלי ולהתחיל לבכות גם, אבל אז
המורה הבחינה בי וסימנה לי לשבת במקום ולהיות בשקט. התיישבתי
והסתכלתי על כולם, שהסתכלו על יותם והמורה. אחרי כמה דקות,
כשעוד ילדים נכנסו לכיתה ועשו מה שאני עשיתי, המורה לחשה ליותם
משהו באוזן ויותם יצא מהכיתה בהליכה שפופה כזאת שהזכירה לי קצת
את איך שאמא נראתה על הבוקר. המורה התחילה לספר לנו שאחיו
הגדול של יותם שמשרת בצה"ל, השתתף אתמול בקרב כדי להגן על יותם
ועל כולנו, חטף כדור ישר בלב ומת על המקום. היא הסבירה לנו שזה
אסון גדול למשפחתו של יותם ולמדינת ישראל כולה, ואחיו של יותם
הוא גם בוגר בית הספר, ושאנחנו צריכים להיות חברים מאוד טובים
של יותם בזמן הקרוב כדי לעזור לו להתגבר על הגעגועים שיהיו לו
לאחיו שכבר לא יחזור.
כל אותו יום לא למדנו ורק דיברו איתנו על אחיו הגיבור של יותם
ועל המצב המדיני הקשה שבו כל יום חיילים ואנשים שלא עשו כלום
נהרגים ואין דרך להפסיק את זה. בסוף היום כשאמא באה לקחת אותי
היה לה שוב את המבט העצוב שהיה לה בבוקר. התחלתי לספר לה על אח
של יותם אבל הרגשתי שהיא לא מקשיבה לי, ובאמת אחרי כמה שניות
היא הפסיקה אותי ואמרה לי שהיא כבר יודעת, כי ממש אחרי שהיא
הורידה אותי בבוקר מהאוטו היא שמעה על כך ברדיו. שמעתי אותה
אומרת משהו לעצמה אבל פחדתי שהיא תכעס אם אני אתערב ולכן רק
ישבתי בשקט והסתכלתי מהחלון על הדרך. אמא תמיד מספרת לכולם איך
הייתי תינוק טוב בנסיעות ותמיד הייתי מסתכל על הדרך ולא עושה
רעשים ומנדנד. חשבתי שאולי אם אני אהיה שוב ילד טוב בדרך הביתה
היא תיזכר בזה ותספר לי שוב ואני ארגיש שמח סוף סוף היום, כי
מתחילת הבוקר אני עצוב מכל מה שהיה, ואפילו שוקולד לא היה לי
בסוף בכריך אלא גבינה צהובה שאני פחות אוהב.

אתמול פניתי לשמיים ושאלתי
מתי אמא תפסיק להיות עצובה
ומתי אנשים יפסיקו למות
בשבילי ובשביל כולנו

כמה ימים אחר כך, ישבנו בסלון - אבא, אמא ואני וראינו טלויזיה.
אמא הציצה בשעון הגדול שתלוי על הקיר ואמרה לאבא שצריך להשכיב
אותי לישון כי עוד מעט מתחילות החדשות. באותו הרגע החלטתי שאני
רוצה לראות חדשות, שאני מספיק גדול בשביל להישאר ער עוד חצי
שעה ולראות כמו כל המבוגרים חדשות, אחרת איך אני אהיה מתחשב
כמו שאמא תמיד מבקשת ממני להיות? אבא ואמא החליפו מבטים ובסוף
אבא אמר שאני יכול להישאר בתנאי שאני אהיה בשקט ולא אשאל יותר
מידי שאלות. הנהנתי בהתלהבות ונשארתי לשבת מכורבל ליד אמא
בספה.
אחרי כמה דקות של חדשות קמתי ואמרתי לאבא ואמא שאני הולך
לישון. הם היו שקועים ולא התייחסו ואני הלכתי למיטה עם כאב ראש
גדול מכל הדברים שראיתי בטלויזיה ולא הצלחתי להירדם. חשבתי על
הסבתא הזקנה שראיתי בטלויזיה שאיבדה ביום אחד את בנה וחמישה
מנכדיה ועל איך שהיא בכתה לפני הצלם של הטלויזיה ולא התביישה
ואיך שהיא ביקשה מאלוהים שיעזור לה, ושיעזור לכל מי שעוד צריך
עזרה. חשבתי על שני הילדים הקטנים הפלשתינאים שנהרגו בגלל
שחייל ישראלי, אולי אפילו חבר של אח של יותם (זכרונו לברכה),
ירה טיל לבית שלהם כשהם ישנו את שנת הצהריים שלהם אחרי הגן.
אני לא יודע מתי נרדמתי, אבל אני עוד זוכר שירדו לי דמעות
ושקיוויתי שלא נצטרך לראות עוד כאלה חדשות לעולם.

שבועיים אחר כך, הייתה יום ההולדת של אמא. אבא לחש לי את זה
באוזן כשהוא כיסה אותי לישון לילה לפני וביקש ממני לזכור בבוקר
לתת לאמא נשיקה וחיבוק יותר גדולים מתמיד ולשיר לה היום יום
הולדת מכל הלב. בבוקר קמתי ועשיתי את כל מה שאבא ביקש, וגם
שאלתי את אמא בת כמה היא ואם היא כבר עקפה את אבא או שעוד לא.
היא צחקה ואמרה לי שגברות אמיתיות לא מגלות את גילן האמיתי. לא
הבנתי למה היא מתכוונת וכנראה שהיא שמה לב לזה, אז היא שוב
צחקה ולחשה לי באוזן שהיא כבר בת 33. אמרתי לה שלפחות זה מספר
יפה.

בבית הספר היה כרגיל. יותם חזר לבית ספר מזמן והתנהג כרגיל.
כשהיה הצלצול האחרון שאומר שהולכים הביתה, כולנו יצאנו בריצה
מהכיתה ואני הגעתי ראשון למדרכה איפה שתמיד אמא באה לקחת אותי.
הפעם זו לא הייתה אמא, אלא אבא. הייתי מאוד מופתע, כי אבא תמיד
עובד בצהריים ולכן אין לו זמן לאסוף אותי מבית הספר, אבל שמחתי
לנסוע במכונית הגדולה של אבא, כי לפחות היה בה מזגן שפעל כמו
שצריך. נכנסתי למכונית וראיתי את אבא עם פרצוף שפוף ועצוב, כמו
שאמא נראתה לא מזמן בבוקר ההוא. שאלתי אותו מה קרה והוא אמר
שהוא צריך לדבר איתי, אבל שאני צריך להיות מאוד בוגר ולהקשיב
בסובלנות עד הסוף. רציתי נורא לשאול אותו למה הוא בא לקחת אותי
ולא אמא, אבל ראיתי בעיניים שלו שיש לו משהו חשוב להגיד לי אז
שתקתי.
הפעם לא הסתכלתי על הדרך. הסתכלתי עליו. אבא התחיל לדבר, ואני
כבר הבנתי. אני כבר ראיתי איך המורה תחבק אותי מחר בבוקר כשאני
אבכה. כבר ראיתי איך כל שאר הילדים יבכו גם הם או שסתם ישבו
במקום שלהם ויסתכלו עליי בוכה. ראיתי איך כולם יהיו נחמדים
אליי מאוד ויכתבו לי ברכות צבעוניות. ראיתי איך מלא אנשים
יבואו אלינו הביתה וינשקו אותי חזק, כמו שנישקו את יותם, או
כמו שראיתי שנישקו ילדים אחרים בטלויזיה ויקנו לי מתנות ויגידו
לי שיהיה טוב. ראיתי איך אבא יסביר לי שאין תחליף לאמא ושהיא
תמיד תשמור עליי, אפילו שהיא לא כאן איתי. ראיתי כבר את כל מה
שיקרה.
אבל לא ראיתי את אמא שלי.

היום פניתי לשמיים בשאלה
למה הם עשו לי דבר כל כך נורא
צעקתי עליהם ואמרתי שאני מעדיף אמא עצובה
מאשר אמא שקבורה עכשיו עמוק בתוך האדמה.




נטע, אוהבת אותך.