פגיון הרעב המצמית ננעץ בי בחוזקה, בפעם השביעית מאז רדת
הלילה.
אש-תמיד שחורה הציתה את עיני הארגמניות, וניבי החדים דימו כבר
את טעם הנקטר המתוק אותו ישאבו אל תוכי בפורקן יוקד.
שוטטתי בין קברים וגורדי שחקים בליל חסר ירח, נמשכת בכוח אותם
יצרים תת עוריים, אותם פצעי סטיגמטה הגוססים אל פצעים אחרים,
לנבור בהם בשיניהם המחודדות:
תשוקה.. אירוטית כמעט...
אך לא להתמזגות בשר בבשר, אלא למהילת נוזל המוות הזורם בעורקיי
בנוזל אחר,חמים ומפתה, שירווה את צמאון גופי ונפשי כאחד:
דם אדם.
הטרף ישן בשלווה, כלל לא מודע לציד הצפוי.
ידעתי את חולשותיו, טוב יותר מכל אחר שהתיימר להכירו.
אהבתי אותו, לפני עשור, כאשר שנינו היינו ילדים ותמימים -
אך הוא התבגר והתמסר לעולמם של בני התמותה.
הפולחן יתרחש, הלילה...
תווי המתאר של מקדשו החשוך נראו למרחוק.
חמקתי בין הצללים, כל צעד מהדק את המצור שהטלתי על יישותו.
מקרב אותי אל כיבוש מקדשו וחילול מזבחו בהנחת צלמי ריקבון
ופסלי שאול בנפשו.
הוא שכב שם, על המזבח. מוצף באור תהום המשתפך על תווי פניו
האפלים, חושף חיוך תמים וקווצת שיער שחור.
התקרבתי אליו, מסוחררת מריח המושק והבושם ששרר במקדש.
שפתי רפרפו על צווארו, מתענגות על תחושת הנוזל הנרקוטי הזורם
בעורקיו.
השתהיתי לרגע, בתוכי החיה הבוערת החלה בריקוד אקסטטי של מוות
ואבדון...
גופי התקשח כשהתכוננתי לקחת ממנו את חייו בנשיכת הארסניק של
שיני...
שלי, לנצח...
ריח דם מפעפע עלה באפי, אותו ליקר חוטאים משכר... עצמתי את
עיני.
יכולתי לחוש בציפורני האימה הקרות המשוטטות בחדר, מחפשות את
טרפן כפי שאני חיפשתי את טרפי כמה שעות קודם לכן.
אך הטעם המוכר איחר לבוא.
מבט חטוף לאחור. נגיעה קלה בעורפי. שתי אצבעות אדומות,
דביקות.
הבטתי בתדהמה על שתי הנקודות הקטנות, אך המשתקות שהופיעו על
עורפי.
רגע של היסוס, וטפרי האימה מצאו משהו להאחז בו.
ריח הדם העז, דמי שלי, החל כבר למלא את המקדש.
ולפתע, הוא מעלי, מצמיד אותי למזבח המגואל שהחל כבר לשתות את
דמי בצמאון הולך וגובר.
הרגשתי את אחיזתי במציאות הולכת ומתרופפת, לא יכולתי להתנגד
לנשיכה הבאה, הקטלנית.
מטושטשת, עוד יכולתי להרגיש את התאווה בה שתה לאט את יין הנסך
המוצע לו.
תאי העצב האחרונים פינו את מקומם לצלמוות שחור כשעקר את ליבי
מעלי.
שוב אותה תחושה מוכרת, כשהאתמול והמחר מתאחדים במפץ אחרון,
כשהאופל משמש תכריכי הקבורה של התודעה, והפצעים הפתוחים זועקים
בהרמוניה מקוללת את השירה היפה ביותר...
ראייתי התערפלה, העולם הסתחרר, כניעה אינסופית לאימה המזנקת
ממעל בציפורניה הפתוחות.
אלמוות 2 . |
