"ירון אתה שם?..."

21 שנה אני מכיר את ירון.
21 שנה.
מאז שאני בן 3 והוא בן 4 בערך.

את הכל עברנו ביחד
את הילדות, את ההתבגרות ואת הצבא אפילו בו היינו יחד.
כל הזמן הזה ותמונה אחת שלנו ביחד אין לי
בכולם יש גם את שלום (אחי הצעיר) או את נירית (חברה שלו)
או עד כל מיני אנשים אבל אותי ואותו לבד אין.

אני לא אשכח עד כמה התלהבנו שקיבלנו צו ראשון,
ושנינו ידענו את היעוד שלנו: או קרבי או כלום.
בסוף באמת שנינו היינו בקרבי, אומנם הוא בגולני ואני חובש קרבי
אבל במלחמה אין כל הבדל.

ה- 9 בינואר 2003 אחרי כל כך הרבה הריגות מצד הערבים
סוף סוף ישראל הכריזה מלחמה.

אני וירון שירתנו ביחד אחרי כל כך הרבה זמן ביחד אני שמח
שאפילו לפני הסוף הייתי איתו.

"איתי אתה שם?" נשמע קול מלא רעשים במכשיר הקשר
"כן ירון אני פה" עניתי בקול הכי יציב שיכולתי להוציא מפי.
"אני פוחד איתי, אני מרגיש אותם סביבי" ירון נשמע מבועת
"אל תפחד אני מבטיח להוציא אותך משם" עניתי
ואני כמו מטורף עובר בין הפצועים מחפש את פניו של ירון ועוזר
למי שאני יכול לעזור.
"שוב קולו של ירון והפעם חלש יותר מבפעם שעברה "איתי איפה אתה?
אני מרגיש כל כך עייף ואני פוחד לעצום עיינים"
"שלא תעז לעצום עיניים אתה שומע אותי, אני כבר מגיע אלייך"
עניתי בקול הכי מצווה שיכולתי למצוא
"אני אוהב אותך איתי ותגיד לאמא שלי ולנירית  שאני אוהב
אותן"אמר ירון
"שלא תעז להפרד ממני" הפעם כבר לא חיפשתי קול בטוח אלא עניתי
לו עם כל הפחד והדמעות שזלגו מבפנים.
"לפעמים העייפות מנצחת אותך" אמר ירון.
עכשיו חיפשתי אותו כמו משוגע.
הפעם כבר לא הבטתי לצדדים ועזרתי לפצועים מסביב פשוט רצתי בשטח
מחפש את ירון.
לפתע שמתי לב שהוא כבר לא מדבר איתי בקשר
"ירון" צעקתי "ירון אתה שם?" אין קול ואין עונה
"ירון תענה לי!" צוויתי במכשיר קשר, אך הוא כבר לא יכל לענות.

אף פעם לא הייתי בלוויה, אף פעם עד ל- 11 לינואר 2003.