היא הביטה במראה שהייתה תלויה על הקיר בחדרה.
היא לבשה שמלה לבנה קצרה, ירכיה הרזות היו חשופות.
בעיני אחרים היא נראתה הכי יפה בעולם.
היה לה את הכל, כולם נאנחו בהנאה - היה לה עולם טוב ומושלם.
והיא, היא הביטה בשמלה הלבנה שמישהו אמר לה פעם שהיא מסמלת
אותה, את האושר שלה. היא הביטה על עצמה במראה ההיא, הביטה
בפנים החתומות שלה.
בלב שלה החל להתנהל וויכוח. קול אחד, הקול החיצוני שבה, אמר
בשלווה :"תסתכלי, מאיה, כמה את יפה,כמה את מאושרת" ואז החל שוב
הקול הזה, הקול שהגיע אליה כבר ממזמן, קול שלא מרפה, הקול
הפנימי שצעק, שדימם ורק אמר:" אני רוצה למות".
מאיה החלה זזה בכל החדר, קוברת את פניה בידיה ומנענעת את ראשה
שוב ושוב. "לא!!!!!" היא צרחה אך הצעקה נמוגה בין קירות החדר.

מאיה ברחה מהקול הפנימי, מאיה ברחה מהסיוט שרדף אותה. אבל היא
ידעה שהיא לא תוכל לעד לברוח, שמלתה הלבנה מלאה כבר קמטים
וכתמים, ומאיה הקטנה כבר לא תמימה ובטח שלא בתולה.
אחח.........איך קרה שכך עשינו לה?!?
היא פתחה את המגירה שלה, ומשם הוציאה את הדבר שיגרום ללבה
להפסיק לכאוב, להפסיק לזכור. היא הוציאה אקדח.
אח"כ הלכה ונעמדה מול המראה שוב. הורידה את השמלה הלבנה. עמדה
עירומה מול המראה וראתה כל חלק בה. שנאה את גופה, כי ידעה שהוא
אוהב אותו.
היא החלה נעה עם האקדח, על כל גופה...ככה הוא עבר על גופה,
נוגע בכל חלק, לא מחמיץ שום פיסת עור קטנה.
היא הורידה את האקדח למקום הפשע.
לחצה על ההדק, והביטה בעיניים חודרות למראה.
ירייה אחת, ועוד ירייה...
ועכשיו היא נקייה.