יש מן עולם כזה מוזר.
יש בו ים של עצבות, ובתוך כל הים הזה יש אי אחד קטן ובודד,
והוא רק שלי. יש שם איש אחד עצוב, הוא כל הזמן מסתובב עם הראש
מורכן ומבט נוגה. האי דווקא יפה אבל הים עצוב והאיש עצוב. הוא
איש טוב האיש הזה. יש לו כזה אי יפהפה, עם פרחים, עצים, פירות
טרופיים, הכל יש לו, אבל הוא עצוב. בזמנו הפנוי (ויש הרבה, הרי
הוא על אי בודד) הוא אוהב לטייל על החוף, אוסף צדפים ואבנים
יפות. לפעמים הוא אפילו מוצא דברים שנסחפו אל החוף, דברים
שאנשים איבדו. פעם הוא מצא מילים של שיר שילדה אחת כתבה, על
תקווה ועל ים השמחה, הוא היה בטוח שהיא שלחה לו את זה במכוון.
בפעם אחרת הוא מצא שעון, והיה בטוח שזה נשלח אליו כדי להזכיר
לו שאין לו הרבה זמן להספיק לשמוח.

ככה האיש שלנו, אוסף דברים ללבו. הוא אוסף דברים שמחים, אבל גם
דברים עצובים. למשל, פעם הוא אסף חתיכת כאב על אובדן של אדם
יקר, ובפעם אחרת הוא אסף געגוע לאהובה. הוא חושב שהדברים האלה
יפים, והם באמת כאלה, רק שחלקם מכאיבים לו. כל הדברים האלה
מונחים על מדף בבקתה שלו. בדברים העצובים הוא בכלל לא צריך
להשקיע, הם יפים מטבעם ואילו את הדברים השמחים הוא צריך ללטש
כל הזמן, להסיר אבק, לנקות מסביב, המון עבודה ועדיין הם לא
מרשימים כמו הדברים העצובים.
זה גן עדן?
אולי גהנום.

האיש מבולבל. מסביבו ים של עצבות, הוא נמצא בתוך אי של שמחה,
והוא עצמו עצוב. אם מדמיינים את זה בתמונות זה קצת כמו
סנדוויץ'. האי מתרחב או מצטמצם לפי האקלים, לפעמים הוא נהיה כל
כך קטן בגלל שיש עודף של דברים על האי. למשל במקום רק דברים
עצובים או רק דברים שמחים, יש גם דברים מעורבים. למשל ביום
רביעי הוא מצא אבטיח צף, כשהקליפה הייתה עשוייה מכעס והבפנים
היה עשוי מפחד. זה יותר מידי בשבילו, הוא נעשה מבולבל והאי
סוער יחד איתו.

לפעמים האי נהיה כל כך קטן עד שאין לאיש מקום באי ונדמה לו
שהוא הולך לטבוע בים. כשזה קורה הוא שולח מכתב בבקבוק, מנסה
למצוא איזה שביל בריחה. בדרך כלל זה גורם לאקלים להשתנות. זה
מוזר, אני יודעת, אבל ככה זה, וכשהוא שולח בקבוק, האי חוזר
לגודלו הרגיל לכמה זמן, רק שהוא עצמו נהיה יותר עצוב, זה המחיר
שעליו לשלם כדי שלא יטבע. לפחות ככה הוא חושב.
מדי פעם מופיע איזה גל ושוטף את האי, והאיש צריך להתמקם מחדש
ולמצוא את הבית שלו. אחר כך הוא הולך לטיול היומי על החוף,
ובדרך כלל הוא מוצא המון דברים אחרי גל כזה. האיש שלי חוץ
מאספן מהולל הוא גם בלש מצויין. הוא למד לנתח דברים בכל זמן
שהותו על האי, אחרת לא היה שורד. הרבה פעמים אחרי שיטפון כזה
הוא מוצא דברים שהיו שם אבל הוא פשוט לא ראה. הוא יודע שהם היו
שם המון זמן, כי הוא למד לנתח ממתי הדברים מונחים.

פעם הוא מצא זכרון של ילד שפחד להשאר לבד, ובפעם אחרת הוא מצא
אכזבה לאחר הבטחה שלעולם לא קויימה. האיש שלי שמע באיזה רדיו
שהוא מצא, שאם עושים סדר ונקיון במדפים, אפשר למנוע את תופעת
ה"הצפמניה" שגורמת לכל האי כמעט להמחק. זה פתרון מעולה בשבילו,
כי הוא לא יצטרך יותר לשלוח מכתבים ולהתאכזב כל פעם מחדש על
שלא קיבל תשובה. האיש כבר התחיל לעבוד במרץ להגשמת המטרה, כבר
שנים שהוא עובד על המדפים. מנקה ומסדר, זורק דברים לים שיסחפו
רחוק ממנו, ולפעמים אפילו צריך להחליף מדפים כי חלק מהישנים
כבר התחילו לקרוס. אבל כלום הוא לא שוכח, הכל רשום בספרי
ההסטוריה של ארץ נפשיה, כי אם הוא ישכח את הנקיון שעשה, הוא
עלול ללכלך שוב.  סוף סוף יוכל לחיות בשקט, בלי הפרעות, לא של
עצמו ולא של האי או הים. ואולי, אולי יום אחד הוא יכניס איזה
חבר לחלוק איתו את האי, או אולי חברה מאי שכן.