"יש לזה ריח מסריח", הפטיר ירון לכיוונו של יגאל.
"ככה זה בבית ספר לרפואה", ענה יגאל בלי להרים את עיניו
מהגופה, "6 שנים קורעים לכם את התחת במבחנים, ממלאים אתכם
בספרים עבים ומלמדים חומר מלא במלים מסובכות, על איך לנתח אחרי
המוות. 6 שנים, ולאף אחד לא עובר בראש להגיד לכם שגופה, אחרי
כמה ימים, מתחילה להסריח".
שניהם רכנו מעל שולחן הניתוחים שלאחר המוות, בחלוקיהם הלבנים.
בוחנים בעירנות את החזה הפתוח שלפניהם.
"תרשום את הממצאים שלך", הורה יגאל לירון, "ממבט ראשון זה נראה
מקרה מיוחד, אבל אתה תסתדר. לא יזיק לך קצת אתגר." הוסיף יגאל
בעודו מנגב את ידיו במטלית שהייתה מונחת על השולחן בחדר. ירון
התחיל לבדוק את הגופה כאילו היא פרויקט חייו. חשוב היה לו לא
לאכזב את יגאל, ירון היה התלמיד שעליו יגאל סמך הכי הרבה,
וירון לא רצה להרוס את המוניטין שצבר בעבודה קשה.  יגאל לא היה
מורה ככל המורים, איתו אפשר היה לדבר גם על הדברים הכי אישיים,
כמו שמדברים עם חברים.

"תגיד, יגאל", שאל ירון, בעוד ידו טוחנת את פנים החזה של
הגופה, "קורה לך לפעמים שאתה חושב מי בעצם שוכב לך על השולחן?
בכל זאת, תחשוב, כל אחד שנוחת לך מתחת לידיים הוא סיפור אחר,
בפני עצמו. לא מעניין אותך לפעמים לדעת מי הוא היה, מה הוא
עשה, איזה חלומות היו לו שלא הספיק להגשים לפני שכבה, אתה יודע
למה אני מתכוון לא?".
יגאל שתק מספר שניות כשתיקת המהרהר, וענה כאילו הכין תשובה
מראש; "יש שאלות שמטרידות אותך מתוקף היותך סקרן, אבל אחרי כמה
שנים, שמתחת לידיים שלך עוברות אלפי גופות, יכול לשכב לך על
השולחן ראש הממשלה, או אפילו אחותך ואתה לא תשים לב. לאט, עם
כל גופה שאתה מנתח, טווח הראייה של העיניים שלך מצטמצם יותר
ויותר. בפעמים הראשונות אתה מסתכל על הבנאדם שמולך ומנסה לבנות
לו תווי אופי לפי תווי גופו. אחרי כמה עשרות גופות אתה בונה לו
תווי אופי רק לפי תווי פניו. ובסוף, אתה לא מסתכל על הבנאדם
שמולך, אלא על הגופה שאתה צריך לנתח, ואתה לא מתעכב גם לא
לשנייה על צורתו החיצונית, אלא מזהה מיד את הנקודה המסמנת היכן
אתה צריך לחתוך וישר מתחיל בעבודה".
הפנים של ירון הרצינו עם כל משפט שיגאל אמר, עד שהגיעו לכדי
עצבות תהומית בסוף דבריו. עיניו היו ריקות וחסרות הבעה. הוא
החל להזיע ולאבד את הריכוז שניסה כל כך לשמור עליו. פנים המתים
שלבש פתאום ירון לא נעלמו מעיניו של יגאל.
"אתה בסדר?, אתה נראה קצת לבן", יגאל נגע בכתפו של ירון, כמנסה
לנחם, יהיה הכאב אשר יהיה.
"אני לא יודע, יגאל. אתה לא מרגיש כאילו כבדות נפלה עליך? אני
פשוט עצוב פתאום, עצוב כאילו בלי סיבה, הרגשה כזאת שכאילו אין
שום סיבה לקוות למשהו או להיות שמח. לא יודע איך לתאר לך בדיוק
את ההרגשה."
ירון פלט אנחת תסכול.
יגאל ריחם על התלמיד האהוב עליו והורה לו להניח לממצאי הבדיקה;
"תעזוב את זה עכשיו, בוא נצא החוצה, נלך לשתות משהו". גם קורן
התחיל להרגיש לפתע חוסר אונים מתפשט בתוכו, אבל חשש להראות
סימני מצוקה.
"תבדוק רק מה השם של המת. זה כתוב בפתק שמחובר לו לבוהן. ותרשה
לי להגיד לך משהו בינתיים, אבא שלי תמיד אומר לי כשאני מהורהר
או מתלבט, שלפעמים התשובה או הסיבה לבעיה שלך מונחת לך ממש
מתחת לאף, ואתה פשוט לא רואה את זה כי אתה אטום לדברים
שמסביבך. שאתה לוקח אותם במובן מאליו. אז רק תפתח את העיניים,
והכל יהיה בסדר." פניו חייכו.
"בדקת מה השם שלו?", שאל כשגמר לחייך.
"כן", ענה רונן, "'האושר'".
יגאל לבש את מעילו, והחל לעשות את דרכו החוצה; "אז רק תכתוב
בסיבת המוות: 'האושר מת בנסיבות הנמצאות בחקירה', ותחתום על
הדוח. עשית מספיק להיום. אם אני אעביד אותך יותר מידי עוד
תתחיל לקחת את הדברים שסביבך כמובן מאליו ולא תדע מה הסיבה
לעצבות שלך".
כשיצאו השאירו אחריהם את דלת החדר פתוחה.