לפ.פ.


כמה קל לשטוף הכל, את כל הצער הזה מעליך. קל ואפילו נעים, כמו
נשטף מעצמו. מעט מים חמים, מעט סבון, מעט צער, הרבה צער. הכל
נשטף ונעלם כלא היה ואת  תלכי לישון נקיה, וריחנית, ולבד. עורך
החלק והנעים, אין אצבעות עכשיו שיגעו בו חוץ מאלה שלך, וכמה קל
עכשיו לשכוח את כל הדברים שעשה לך, כאילו נשטפו גם הם באותו
זרם חמים. כל הרוע, כל הצער. כמה קל עכשיו לזכור רק את הדברים
הטובים, שלא היו בכלל. אולי רק הידיעה שיהיו הלילה אצבעות
שירגישו את הגוף. את אפילו לא נהנית מזה, קצת קדימה-אחורה ואת
מזיפת והוא מסתובב ואת נפטרת ממנו עד הלילה הבא. אבל המילים
שלו, שאולי לא התבטאו אף פעם גם בעשייה, אבל לפחות לדבר הוא
יודע ואת מתנחמת במחשבה שאולי בכל זאת לא נגזר עליך להישאר לבד
לנצח. אולי כן יש מישהו שיכול לאהוב אותך, ומי הוא זה כבר לא
משנה. היפה והחיה. הנסיכה והצפרדע. העיקר שהוא אוהב. העיקר
שהוא אומר שהוא אוהב, לפחות באותם הלילות שבהם הוא מגיע פתאום,
במפתיע, כשלא מצא את מי לזיין, ואותך הרי הוא תמיד מוזמן.
בשבילו הרגליים שלך פתוחות תמיד וגם הלב, שהוא נכנס בו ויוצא,
מקפיץ אותו באוויר או שם בכיס, ומדי פעם, בחורף, כשאין ליד שלו
את מי לחבק היא נכנסת אל הכיס ומוצאת שם כל מיני הפתעות שהשאיר
שם לעצמו בחורף שעבר. למשל מסטיק בזוקה. למשל את הלב שלך.
ואז הוא חוזר, ואומר, ואת חושבת שסוף-סוף הבין, מחייכת, פותחת,
מזיפת, מאושרת. לפחות לפי ההגדרות שלך. כי כאן בעצם טמון הכל.
בחריץ הצר שבין הרגליים, ברווח הצר שבין הסדינים, בגבול הצר
כל-כך שבין חיוך ודיכאון. מה שאת קוראת לו אושר.
מה שאת מנסה לשכנע את עצמך שנקרא אושר. אלא שאת חכמה מדי,
ולפעמים השיטוי העצמי הזה נופל כמו תפאורה של תאטרון-בובות
ישן, ואת רואה שבפנים יש רק איש מבוגר ועצוב שמושך כמה חוטים
בלויים שקשורים לפיסות-עץ דו-ממדיות שחוקות. ואת רואה שבפנים
יש את מה שאי אפשר לקרוא לו בשם אחר מפחד. פחד עמוק וחבוי
שכמעט מאפשר להלביש חיוך על הפנים, כמו הרכבה של פאזל שכמעט
מתאים - ולהאמין שהוא לא שם. ורק קצה קרחון שלו מציץ אליך
ממעמקי הלא-מודע. והוא שחור, והוא גדול, והוא רוצה לצאת. הפחד
שלא יהיה מי שיחבק.
את מסתכלת על עצמך במראה, וסולדת מהגוף הזה שכולא אותך, הגוף
שהיה יכול להיחשב יפה בנסיבות מסוימות, אלא שבמקום יופי כל מה
שאת רואה בו הוא הכמיהה הזו למגע. את מנסה להיזכר בפעם האחרונה
שהסתכלת על עצמך בלי לבכות. את רוצה שהוא יחזור ואת רוצה להגיד
לו שאת שונאת אותו. כן, בעצם רק בשביל זה את רוצה שיחזור.
בשביל שתוכלי להעיף אותו מכל המדרגות. ואת כמעט מצליחה להאמין
בזה. בכל הכוח מתאמצת לדחוף עמוק ללא-מודע (אלוהים, כמה טוב
שיש לך אותו) את האמת המגעילה של החיים שלך. אבל מאחוריך, את
יכולה לראות במראה את הצל של הפחד, גורם לך להראות בעיני עצמך
שרויה באפלולית מתמדת, גורם לך לשנוא את עצמך כמו שרק אישה בלי
חיבוק יכולה, גורם לך לבכות בכל פעם מחדש.
כי אין דבר מפחיד יותר מאשר חושך שמחכה לך בבית כשאת נכנסת,
יושב על הספה בסלון, מאונן לך על הסדינים, ויוצא בהכנעה כשאת
פותחת את הדלת, מטאטא את עצמו החוצה מיד כשאת לוחצת על המפסק,
כל-כך מהר שאת אפילו לא מספיקה להעיף בו מבט אחד חטוף. אולי
הוא בכלל יפה. אילו רק היה נשאר פעם, היית מכינה לו קפה והייתם
יושבים בסלון ביחד, מחזיקים ידיים ורואים סדרה מטופשת
בטלוויזיה. ובלילה הייתם מזדיינים, הופכים את הסדינים בטירוף
ונשפכים לרצפה ואת היית גומרת וגומרת וגומרת כמו שלא גמרת
בחיים ובסוף היית נרדמת כמו שאת על הרצפה, כשהוא מחבק את כולך
כמו שאת אוהבת, ואף פעם לא הולך ממך לשום מקום.
היית יכולה להפסיק לפחד, והיית יכולה באמת להעיף אותו מכל
המדרגות, לעמוד על המפתן כשהחושך מחבק את כתפייך ואתם מביטים
בו מתהפך למטה על המדרגות, אוסף גושי אבק מזדמנים, הפתעה על
פניו. הפתעת אי-החולשה שלך. ואת תיכנסי הביתה, סוגרת את הדלת
ועוברת ליד הראי, מביטה אל אישה יפה, מוארת, זקופה. אישה שהיא
את. אישה עם חיבוק.