"היי רותי, יופי שבאת, ראית את רוני המדריך? הוא בדרך, מקווה
שלא יאחר, בחמש ורבע מתחילה הפעולה ".
"היי , מה נשמע?  תראי רוני מתקרב, אל תדאגי, הפעולה תתחיל
בזמן, רוני תמיד מדייק,  הנה ילד חדש מגיע, את מכירה אותו ?"
"בטח, יוסי שמו, רוני צירף אותו ל"קבוצת להב", ובקש מאתנו לשלב
אותו עם החברה".
"למה? מה הסיפור ?"
"אי לי מושג, מספרים שהוא עבריין, בן למשפחה במצוקה, גר אצל
משפחת ברקוביץ, משפחה אומנת, אבא שלו בכלא ואמא שלו חולה ויתר
האחים מפוזרים במשפחות אומנות ובמוסדות".
"מה את אומרת, תראי איזה חתיך, שיער משגע שחור מבריק, תראי, יש
לו עיניים ירוקות  ענקיות, אהו , איזה מדליק...".
כך הכרתי את יוסי, רוני המדריך, צירף אותו אל קבוצתינו בתנועת
ה"נוער העובד והלומד" , בכפר אתא, היינו בני 14.  
יוסי התחבב מיד על כולנו, ילד מיוחד, ידע לקשור קשרים מיוחדים
בחבל, תפש מהר קשרים חדשים. זרק כדור גבוה גבוה  ואף פעם לא
נפל לו על הרצפה.  בכל "אש לילה" בחורשות החשוכות, ריכז אותנו
ועזר לגבור על הפחד מהחושך. הקים אהלים במהירות ואף פעם לא
התפקשש לו כמו לשאר.
מעולם לא התחכם, לא התנשא, לא הפגין שרירים, התנהג בטבעיות.
התקבל  בקלות.  חיוך מקסים ועיניים ירוקות יפות,  ופעולות
החברה בחברתו ממש מרתקות.
רוני המדריך  שבע רצון הבטיח שבשישי הקרוב נקבל פרס - ניסע
לפעולה חשובה בקן הראשי בקריית חיים.
ההתרגשות הייתה גדולה, רחוק מהבית, אל הקן הראשי, לפגוש את
הקומינרים ואת שאר המדריכים הבכירים, לפגוש נערים חדשים
מקבוצות שונות, מקריות אחרות.
ידענו שהרכיבה על אופניים  היא משימה רצינית , שמונה קלומטרים
מהבית, להפגין יכולת ואומץ הן ברכיבה והן במשימות שנצטרך לבצע.

ההורים, רובם סירבו, נאלצנו לגייס את המדריכים שיסבירו להורינו
שלא ידאגו מרכיבה ארוכה מכפר אתא לקריית חיים.
יוסי  ניגש אלי ואמר: "תיסעי איתי ? ארכיב אותך על הרמה ".
התרגשתי נורא.  יוסי החתיך הזה..., הכי נועז, הכי מקובל
בקבוצה, מזמין אותי.  מכל ילדי הקבוצה  בחר בי.  אודם בלחיי,
חום בראשי, גופי רועד, משתנה. אני מנסה לנשום עמוק ולא מצליחה
לשנות את התחושות.  אני כל כך מתביישת, הוא עדיין לא מכיר את
ביישנותי, לא יודע שאני לא מתקרבת בקלות לבנים. הוא עוד לא
מכיר... אולי הבחין רק באומץ לבי.
"מסכימה". אני עונה.
בהלם מתשובתי. בפעם הראשונה מביעה עמדה. נחושה, חיובית. מתפעלת
מעצמי, האם אני ראויה ? - אף אחד לא ידע.
יוסי שמח, ואמר: "תודה, יהיה לנו כיף, את תראו, אני רוכב מצוין
על אופניים, תהיי בטוחה".
"בטוחה", מעיזה שוב.
יום שישי, ארבע אחר הצהרים, יוסי מגיע שעה קודם, דופק על דלת
ביתי, אבי מקבלו ויוסי מבשר לו בהתלהבות שירכיב אותי על
אופניו: "אני אשמור עליה , יש לי אופניים חזקות, באתי לבקש מכם
לא לדאוג, אני חזק ויש לי כוח ברגליים ,  לא מתעייף מהר, כבר
רכבתי למרחקים ארוכים". הורי צחקו והסכימו.
אני צוחקת בלבי, מחייכת. תראו למה זכיתי.  בן בא אל ביתי מבקש
את רשות הורי ? מי היה מאמין ? אני מחייכת אליו, יוסי מחזיר לי
חיוך, ואני כחולמת.
"קבוצת להב" נאספת במקום המפגש, רכובים על אופניים יוצאים
לדרך.
עולה על הרמה.  נפשי צוהלת. מתמוגגת. איזה כיף, איזה חופש...
- עלי להפסיק להתבייש, עלי להפסיק לפחד, צריכה לחייך יותר
להתחבר יותר, להעיז יותר, להנות יותר מרגעים אלו.
"איזה רוח חזקה - סע מהר".
"לא, אני לא רוצה להשיג, אני רוצה להיות בין כולם חשוב לי
שהקבוצה תצליח במשימות ,  נרכב עם כולם ".
אכן, רוני לכאורה ילד רגיל, יש לו נוכחות  -  מנהיג טבעי.
"את מסכימה ?" שואל.   "כן !", אני עונה.
שמחה בהחלטתו וממשיכה לפי דרכו, מתמסרת לרגע, לרכיבה על
אופניים. בת זוגו של יוסי. עכשיו כבר מעיזה.
מגיעים לתנועה, בניין אבן ענק (לא כמו אצלנו - צריף), אולם
רחב, חצר פתוחה ורחבה, מוקפת בעצי אקליפטוס תמירים, צפופים
היוצרים גדר טבעית. הכל מבשר ראשוניות, עצמה ומנהיגות.
הפעולה החלה, מדריכים, בוגרים קבוצות  "נחשולים",
"להבים","אבירים" ועוד,  יושבים על ספסלים בצורת  'ח'
,המדריכים מטילים משימות, הפרסים מחולקים על מהירות ביצוע.
קבוצתינו קבלה "גביע" על משיכת חבל,  "דגלון" על קשירת שתי
וערב של מקלות ,  "מגן" על דילוג על מכשולים.  ניצחנו במספר
משימות והיינו אחת מהקבוצות הנבחרות, רוני המדריך קרן מהנאה.
יוסי, שקט ומרוכז, מעיר הערות בלחש, מכוון אותנו, אי אפשר היה
להתעלם מעוצמתו -בזכותו זכינו.
"אנו מתאימים". יוסי אומר. "כן" , אני עונה. "תמיד תהיי לידי
בפעולות! מסכימה ?  "בוודאי".  אני עונה בנחישות.
אנו זוג מבצעי.
יום אחד יוסי נעלם, לא ראיתי אותו יותר,  נודע לנו שיוסי הוכנס
למוסד לעבריינים.
אהבתי את יוסי, חברי הראשון, לפתע נעלם, בלי להגיד שלום.
אהבנו להיות ביחד, אהבנו להקשיב אחד לשני, נתתנו מרחב למילים,
לא ביקורת, לא כעס, כבדנו רצון השני, ופתאום  - יוסי נעלם .
מעולם לא דיבר  על עברו. התחושה היתה שעכשיו הוא במקום חדש,
פתוח, שומע ומקבל.
הרכיב אותי על הרמה,  הכרתי לו את רחובות הכפר, את הגבעות ,
מטעי הבננות ליד הקיבוצים, לרוב צעדנו למרחקים.
לבד, בשקט, ללא מילים, מקשיבים לרחשי הטבע מסביב, צועדים, לאט,
אל הפרדסים, המטעים, אל הגבהות, ישובים על סלעים, מתבוננים
בסוגי ציפורים, ממיינים אבנים, עלים, ענפים. מעולם לא
השתוללנו, ולא צחקנו בקולי קולות.
כשאני בטבע, אין לי מעצורים, לא מכירה את אולהים, קופצת
,מזנקת, משתוללת, צועקת בקולי קולות, שרה ולא נחה לרגע  ורותמת
את כל מי שנמצא לידי להשתולל ולהתפרק.
עם יוסי  הייתי אחרת. מרוגשת, שקטה, מתביישת, מתבוננת בו,
לומדת אותו, לומדת את עוצמת השקט שאיתו,  וחשה תחושה אחרת בשקט
שאתו.
למדתי לשתוק, לחשוב אחרת, למדתי דברים המופנמים בתת-הכרתי
ובמהלך חיי נשלפים כמו משום מקום, אולי זו האינטואיציה הנשית ,
או מידע קולקטיבי הנמצא בתוכי ורק בזכות השקט שחוויתי עם יוסי,
זה עמוק בתוכי.
היה משהו מיוחד ביננו,  הבטנו אחד בעיני השני - מבט עמוק, ללא
מבוכה, בשקט, מבט ארוך, מקשיבים בחן, תחושה של עצמה פנימית
חזקה נולדה בכל רגע, יוסי ידע לזרוע תחושה זאת ולכן אהבתי כל
כך להיות בחברתו.
יוסי, יפה התואר, עם העיניים הירוקות העמוקות, הפנים הטובות
והעגולות, מעולם לא הזיק לאף ילד מהתנועה ומעולם לא הלך מכות
ברחוב עם נערים , מעולם לא הסתכסך - יוסי  חברי  הוכנס למוסד
לעבריינים.
לא ראיתיו מאז. נעלם. בלי שלום.
השמועה תפסה תאוצה, יוסי, ילד "פושטק" גונב כספים מבקבוקי החלב
שליד כל דלת בשכונה. תפסו אותו והכניסו אותו למוסד לעבריינים
צעירים.
יוסי - כבר לא ילד טוב ירושלים, כי אם פושע, והוא כבר לא חברי
הטוב והוא כבר לא אתנו -  ב"קבוצת להב".
לפני שנה... ראיתי כותרת בעיתון:  " ישראלי נרצח בניו יורק על
רקע סמים" , חזקה נולדה בכל רגענזכרתי לרגע ביוסי מהתנועה
מ"קבוצת להב".
תמונה צורפה לכתבה, התבוננתי , פנים מוכרות, בוגרות, מצמררות,
שיער שחור כעורב, צמוד לרקה, עיניים ירוקות , חודרות, יורות אש
וזיקים, מבט אכזר כנמר מחוספס, חתול בר שליט ומכריע.  שלט על
רשת סמים.
בכתבה נכתב : "באחד מרחובות ניו-יורק, מבוסס בדמו,  כשסכין
נעוצה בלבו, נרצח יוסי אטייאס  - אחד ממנהגי רשת הסמים בעולם,
איש מאפיה ישראלי, על רקע פלילי של סחר בסמים, והוא בן 35.
מביטה שוב אל התמונה,  זוכרת... את מבט עיניו, את הרוך, העומק,
השקט העצמה, רואה מצולות ירוקות וטועות, ושואלת:  למה ? ...
משהו פג, הוחמץ, בטרם עת...