"צא לטייל ערב אחד ברחובו של פרבר ועבור בית אחר בית משני
עבריו של הרחוב, כשבכל אחד מהם מנורה דולקת בחדר המגורים,
זורחת בזהוב, ובתוכם המלבן הקטן והכחלחל של הטלויזיה, כשכל
משפחה ממקדת את תשומת- ליבה בהצגה אחת ויחידה; איש אינו מדבר,
דומייה בחצרות. או-אז תדע למה אני מתכוון, כאשר תתחיל לראות כי
כל אדם חושב באותו אופן בדיוק, ומטורפי-הזן הפכו זה מכבר לאבק,
כשצחוק על שפתי-האבק שלהם."
(ג'ק קרואק - "נוודי דהאמא")
עמודי שידרה מטים לצלול בשדרות סגופות
וחורף קיצוני סוחף הימה הבלי-פה ומועקת קיבות,
משבצות רחוב כבולות לדיאגרמה השחוקה
- דיאליזה לאי תפקוד מוניציפלי -
חוסר הכליות של עיר קרועת דף
ממחברת נעדרת נשמה.
להיות בן-תמותה זה להתמיד בטירוף.
אגלה את הסוף כבר עכשיו -
אני אמות. האבנים המלוחות הן אשד
הסוחף אותי מתוך נהר אחר,
מעל הבניינים שדופי החום יש עצב
כענן צהוב ונאלח הוא מסתער כבד
ואנחה ברוכה נשלחת אלי חדר
עוטה שכבת כלימה על הכתפיים השחוחות.
תחושת האימה מזככת,
שיעתוק העלבונות הקודרים
שנפוצו מפיות הטרף,
האם היינו אי פעם ילדים?
וכעלה המסתתר ביער
אני חבוי בין השדות המבריקים
של שיש וציפחה ומלט,
אני חבוי בין ההרים המחניקים.
הסוף הרי ידוע - האפילוג שהקדים את הפרולוג -
רוח תחבוק כדור שהטיל הלוליין
ותטה אותו מעט אל המקום שאין בו יד.
להיות בן-תמותה זה להתמיד בטירוף
עד שהעיר תגור בתוכך ולא להיפך.
אין זה מסתורין - אין זו אהבת החנק,
תמה עונת החללים הפנויים
ברחובות האלה.
--------------------------------------------------------------
אמביציות מונוטוניות הכל סובב סביבן
ריח חלב חמוץ דבק בחוטמי בשערי נקשר
שאיפות חד-גוניות הכל נופל דרכן
בפי הסוס המת יותר קצף מבכוס אספרסו מחורבן
לפי שראיתי חנוט-חליפה שרוע
על כבישי ההצלחה קורבן למדרסי חברת-ענקננס
ראיתי את תבנית חייו מבליחה אור-חושך-אור-חושך
וידעתי לזהות רגע כניעתו לפי שראיתי בעיניו
כאב ליבי עליו עלז ליבי עליו
עלצתי דם-כינים מצצתי מראשו המגולח
דם-חיים אספתי לשוני הפך סגול
חי-מת הייתי ללא דופק רגע ידיעתי הכל
חישקל מהר שבתי לעמוד על פרסותי
עדיף היות סוס-משאות חשבתי
מחמור וכס-מלכות לאחורי
-------------------------------------------------------------
על הגינות, על הסמטה האחורית
של איזה פאב מקריח
ברחובות העצורים של כרך אטום,
על האשה המדדה על נעל גבת-צמרת
מפגישה חסרת חום עם אדם סתום.
על נער ללא בית, נערה ללא חיות
וזקנה קטנה צועקת מחלון
מתוך סיוט. על שבעים החטאים ומיליוני הקורבנות
שצועדים מפתח דלת ובחזרה בעצבנות.
על מה שהסתתר שם בסדקים האפלים
ולא נודע כי גם הוא אנושי,
על בני-אדם קשי-יום ויום חסר-יחוד
והמשפט המזוייף "זה לא אישי".
על המצאה ללא הצורך וצרכים ללא ביוב
זורמים בנחל תחת כביש אפור-שרוט
והאדים עולים למעלה דרך אף אל האונות
ומסממים אותך לומר שזו חרות.
---------------------------------------------------------------
פרוט על מיתרי כינור הדמה מנגינות צפויות,
אשת הקצב תרקוד לבד
(שולי שמלה עולים מעל הברך)
את ריקוד הנצחון על החיה.
צלילים צפופים יותירו מעט מקום לדמיון,
בלי משים יזרום היין לגרונות מחוררים
ומשם אל הרצפה המעוקמת
אל רגליים מוצללות
אל הגאות
אל לב המערבולת
ומשם בחזרה אל הגרון.
יום מלאכותי יצליח להקהות מעט
את חשכת הלילה הצורמת.
באלף מקומות באלף מקומות אותו דבר יקרה.
באלף מקומות באלף מקומות שום דבר יקרה.
"הפתולוגיה המתגברת והולכת של אורח- החיים במטרופולין הגדולה,
פתולוגיה העומדת ביחס ישר לגידול היתר של העיר, לחומרנותה,
לצפיפותה ולקהות החושים שבה. סכומים עצומים מוצאים על
סמים-נרקוטיים, סמים- משככים, סמי- המרצה, סמי- הרדמה וסמי-
הרגעה, כדי למנוע את תושבי "הערים הגדולות" מהיכנע לייאוש
חסר-התכלית של חייהם היומיומיים ולפחדיהם חסרי-התכלית עוד
יותר."
(לואיס ממפורד) |