פגשתי אותו במערה במדבר יהודה, הוא אמר שהוא יושב שם כבר חמש
מאות שנה ואני הייתי בטוחה שהוא ברח מבית משוגעים.
כנראה שהוא קלט את המבט המפקפק בעיניי ואמר "את לא חייבת
להאמין לי".
השפלתי מבט,  להכעיס מטורף זה כנראה לא הזמן המתאים. לא כשאני
לבד אתו, תקועה במערה ואין לי מושג איך הגעתי לכאן.
"את הגעת להחליף אותי" חייך אלי בערמומיות.
"אל תהי כל כך מופתעת, יש לך הסבר אחר?"
המשכתי לשתוק, משננת לעצמי שאסור להכעיס אותו.
המערה הייתה קרה ולחה ורעשן העמום של טיפות מים נשמע.
ראיתי שהוא אורז את חפציו המעטים בשק עור מתפורר, שורק לעצמו
שיר לא ידוע.
"לאן אתה הולך? אל תשאיר אותי כאן לבד!"
"מצטער ילדה, המשמרת שלי נגמרה, אני מתגעגע הביתה"
הלילה התחיל לרדת והצללים התארכו מחוץ למערה.
היה עלי לפעול מהר, תחושה מוזרה אמרה לי כי אם האיש ינטוש את
המערה, אני לעולם לא אצא ממנה.
"אבל, אם אתה נמצא פה חמש מאות שנה, כבר אין לך משפחה, ובכלל
מה שיש שם בחוץ לא ימצא חן בעיניך, אין זה אותו עולם מופלא
שעזבת ובכלל אם תישאר מעט, אוכל לספר לך סיפורים יפים וגם
בדיחות".
הוא הביט בי בחמלה, כעת התחלפנו בתפקידים.
"בסדר, בסדר ילדה, אם את כל כך מבוהלת, אשאר לידך עד מחר, אך
זכרי, רק עד מחר".
רק אז הבנתי שאני בעצם לבושה בפיז'מה דקה והלילה יהיה קר.
"זה די נחמד התפקיד, בסך הכל יושבים במערה, מחכים שמשהו יקרה,
בדרך כלל, כלום לא קורה.
ואם כבר משהו קורה, יהיה לך המון זמן להרהר עליו.
אוכל, שתייה ושינה לא קיימים כאן. לעולם לא תהי עייפה או רעבה,
לעולם לא יעלה רעיון  חדש בראשך, מה שיש לך יישאר, אך לעולם לא
תתחדשי"  
"המקום הזה מפחיד אותי וגם אתה, אני לא מתכוונת להישאר כאן
אפילו רגע נוסף" אמרתי ורצתי לפתח המערה.
"ללללללאאאאאאא!" הוא שאג ורדף אחריי, בדיוק בשניה שקפצתי
החוצה הוא תפס את הנעל שלי והיא, הבוגדנית, נשארה אצלו.
אבל אין זה חשוב, אני הייתי בחוץ והוא בפנים. אני הייתי
חופשייה והוא אומלל, כלוא.
הוא הביט בי במבט מיוסר, לא מאמין, וידיו נשענו בפתח המערה על
זכוכית לא נראית.
"אני מצטערת, אני מוכרחה ללכת, אתה מבין, יש לי בית, הורים,
חתולה, שני אחים ואחות"
אבל ראיתי שהוא לא מבין, לא מבין באיזו קלות איבד חופש לו יחל
חמש מאות שנה.
"טוב, בגלל שהיית כל כך נחמד, אני אשאר כאן עד הבוקר, ואז אלך
מערבה, בוודאי אמצא כביש בסוף".
ראיתי את עיניו מתעגלות בסיפוק, ואיך שהוא עוצר את חיוכו
הערמומי.
"אני אשב, כמובן, בחוץ".
הלילה עם אוגי היה נחמד, הוא סיפר לי סיפורים על נסיכות יפות,
אוצרות אבודים ועל תפקידו כליצן החצר של אציל עצבני ואיך שכל
שנה הוא רואה את כל הילדים שבאים לטיול שנתי.
הוא ניסה לשכנע אותי שוב ושוב להיכנס פנימה, הוא הבעיר מדורה
קטנה בפנים ואני קפאתי מקור.
סיפרתי לו על תומר, מהכיתה שלי, על כמה שאני אוהבת אותו ולעולם
לא אוכל לספר לו.
סיפרתי לו גם על שרון שמתה בגיל חמש עשרה מסרטן והוא בכה
נורא.
בבוקר הוא הושיט לי את הנעל שלי, כיבה את המדורה, והושיט לי יד
ללחיצה.
"אני מצטערת, אתה יודע שאני לא יכולה ללחוץ אותה, אתה יכול
לגרור אותי פנימה".
"זה בסדר" הוא הנהן ומשך בכתפיו.
"שמרי על עצמך ילדה, גם סיפורי זוועה קרו כאן במדבר".
נפרדנו.
הדרך מערבה הייתה קשה, היה חם והייתי צמאה אך הרגשתי חיה יותר
מתמיד. בסוף עצר לי טרמפ.