במקום בו אני עומד, לא נמצא עוד אף אדם אחר. רק אני לבדי מסתכל
סביב ורואה צללים שחורים-כחולים-סגולים נוזלים ומטפטפים
מסביבי, מסתחררים במערבולת קטנה במקומות בהם אני מנסה לגעת,
משמיעים קול צווחה דק, כאילו שאני מפחיד אותם. כאילו הם מנסים
להפחיד אותי.
במקומות שאני מנסה לגעת בצללים, ישנה הרגשה שהם היו מצמיחים
שיניים אם היו יכולים, ונושכים אותי באצבעות או בלחיים. ובמקום
לעשות זאת הם פשוט מסתחררים ועוטפים אותי בשקט.
אורות אדומים-כתומים מתערבבים בצללים הנוזליים ויוצרים להם
מעין הילה שכזו, זוהר מיוחד, מפחיד בצורה מסויימת.
הצללים נושאים אותי למעלה-למעלה, ואני מרגיש אוויר קר נושך את
לחיי, במקום שבו הצללים לא הצליחו. אני עוצם עיניים ומרגיש את
הליטופים העדינים של העולם שמסביבי.
עולם?
מה שמסביבי הוא הכל ולא-כלום.
החלל החיצון - למרות שאני עדיין נושם, נשימות כבדות ומעלות
אדים.
מתחת לאדמה - למרות שאני קל כמו הרוח.
אורות זוהרים מופיעים משום מקום ונעלמים בפתאומיות. אורות
מסנוורים, אך שאי אפשר שלא להביט בהם. לחפש בתוכם מלאכים.
חוטי-אוויר זהובים נשארים עומדים באוויר במקום שבו היה לפני
רגע קט כתם אור שנעלם כלא היה. החוטים הזהובים מסמנים לי שאולי
בתוך הכתם אכן היה המלאך שאותו חיפשתי.
בעוד הצללים מערבלים אותי, מושכים אותי למעלה ולצדדים, כמו
עננים של לפני הסערה, אני מסתכל על העולם שאותו אני עוזב,
שעכשיו נראה כמו אוסף אקראי של צבעים וצורות. אפילו לא משהו
מוחשי.
כמו מטאפורה לחיים, אני בערפול מוחלט של כל החושים. אחרי זמן
מה משחק הצללים שלי מתחיל להיות מטריד. המחשבה שלי מתערפלת
ואני מתחיל לשכוח מאיפה באתי, ומפסיק לתהות לאן אני הולך.
ניסיתי לראות אם אני יכול לרחף קדימה, או אולי למעלה, בלי עזרת
הצללים שלי. לא הצלחתי. ניסיתי לראות אם אני יכול לקרוא לצללים
בשביל שיקדמו אותי לאן שאני רוצה ללכת. גם לא הצלחתי.
מי או מה שולט בצללים האלה, אם לא אני? לא נותר לי אלא לחכות.
