יום ראשון בבוקר. היש זמן דוחה ממנו? השילוב הזה של שעת
הבוקר, על כל רעשיה הנלווים, המיותרים והכל-כך מאוסים, עם היום
הזה - ראשון. השילוב הזה פשוט ממוטט אותי בכל פעם שאני פוגש
בו. בכל מקרה, יום ראשון בבוקר, ואני אחרי תורנות שבת. עוד
תורנות שבת. בכל פעם שאני מגיע למקום הזה, שאנשים קוראים לו
'הקריה', אני חושב על כל הפעמים שכבר הייתי בו. בכל פעם שאני
מסיים תורנות ושם פעמיי לתחנת האוטובוס... ובכן, אני חושב בערך
על אותו הדבר, רק מוסיף לו את התורנות האחרונה.

 כן, אני חייל. מה שאנשים קוראים 'ג'ובניק'. יש כאלה שיש להם
בעיה עם ההגדרה הזו, טוענים בתוקף שהם חיילים 'עורפיים'. לי זה
לא ממש מזיז את הביצה השמאלית. וגם לא את הימנית. מספיק לי
שאני קבור במדים המצחינים האלה, בצבע שקוראים לו חאקי אבל לי
הוא מעלה קונוטציות של קיא בן שלושה ימים. מי שרוצה לקרוא לי
ג'ובניק, שיהיה לו לבריאות. מי שרוצה לקרוא לי אוכל-חינם,
שיהיה לו בתיאבון. ומי שלא רוצה לספור אותי בכלל כחייל, שלא
יעשה לי טובות. האמת הרשמית היא שאני סמל בצה"ל. חייל כבר כמעט
שנתיים וחצי. האמת האמיתית היא, שאני מתפקד כחייל בערך 10 ימים
בחודש. האמת המסכמת היא שאני ג'ובניק בקריה, ובשביל רוב האנשים
ששאלו אותי לעיסוקי, זה הספיק.

  "מה אתה עושה בצבא?", "עוד כמה זמן נשאר לך?", "אתה מרוצה
בתפקיד?", "חשבת כבר מה אתה רוצה ללמוד?" -לאנשים פשוט אף פעם
לא נגמר מלשאול את אותן השאלות הבנאליות, ולקבל את אותן
התשובות המבולבלות, העייפות. לידי התיישבה, בתחנת האוטובוס
המאובקת, זקנה מאובקת לא-פחות, וידעתי - פשוט ידעתי - שהיא
הולכת להביא לי אותה באחת מאותן השאלות. איך ידעתי? או, זה די
פשוט - הן (זקנות שמתיישבות לידך בתחנות אוטובוס ועומדות לפצוח
במטר זיוני שכל ממוחזרים) מעיפות בך מבט חטוף, בוחנות בקפידה
של רס"ר משמעת את תג-היחידה והכומתה, שנמצאים בסמוך לעיניהן
(הן לנצח יתיישבו לצדך השמאלי). לאחר שהריטואל הזה יסתיים, הן
ינסו להתעלם ממך רגעית ולדמות לעצמן מראה עסוק (בדיקה מקיפה
שהעור שלהן עדיין מקומט, לדוגמא) ומיד יעוטו עליך. ובכן, באותו
יום ראשון בבוקר, זיהיתי אצל שותפתי להמתנה את כל הסימפטומים
למתקפה החזיתית.

  מכיוון שכך ניסיתי להקדים תרופה למכה ושלחתי יד זריזה לעבר
חלקו התחתון של התיק - משכנו של הווקמן האהוב שלי. מכיוון
שהזקנה הייתה בעיצומו של השלב השלישי של התהליך, ולא החליטה
כנראה אם העור שלה באמת נראה כמו ג'לי רקוב,  לא נתקלתי בשום
מכשול בדרך לאטימת האוזניים. רק שאז נזכרתי בכלל ברזל שהצבתי
לעצמי, עוד כשהייתי טוראי - והיה ואין לי בטריות ספייר בתיק,
לעולם לא אפעיל את הווקמן לפני העלייה לאוטובוס. כלל זה קיבל
תוקף מיוחד בימי ראשון בבוקר. יום ראשון בבוקר, לאלה מכם ששהו
בטימבוקטו בארבעים השנים האחרונות, היה יומה הגדול של תהום
השאול העמוקה מכולן, שבימים כתיקונם נקראת בפשטות - 'צומת
גלילות'. מכיוון שאני, מה לעשות, תקוע הייתי במישור-החוף כבר
כמה וכמה שנים, ידעתי שמחכה לי נסיעה ארוכה, שעה ורבע לפחות.
החלוקה, לרוב, הייתה טבעית ומוכרת. עשר דקות עד לגלילות, עשרים
וחמש דקות בגלילות, וארבעים דקות מגלילות. והיה והווקמן העייף
שלי ייגמר באמצע הדרך, בוא נאמר בדקה הארבע-עשרה של הפקק-עקב
תאונה-יואל תיזמן שלושים וארבע דקות - במקרה כזה, ידעתי, הייתי
אבוד. היה זה יום ראשון בבוקר, והיו לו את החוקים שלו. אחד
מהם, היה שבמחנה 80 התקיים מסדר בוקר של הטירונים. אחר היה,
שארבעים אחוז מהטירוניות יתקעו בפקקים. שלושים אחוז, בערך,
יהיו איתי באוטובוס, ממררות בבכי לתוך הפלפונים הצבעוניים,
ויסרבו לסתום את הג'ורה המטומטמת שלהן.

     כך שבצער רב, בכרוניקה של התעללות ידועה מראש, הורדתי את
האוזניות והשבתי את הווקמן לתיק. הזקנה, שכבר בחנה את זרועה
הימנית מכל כיוון אפשרי, שלחה מבט חטוף בתג היחידה שלי ושאלה,
בקול צרוד במקצת, אך ידידותי,

- "אתה יודע מתי בא האוטובוס?"
- "צריך להגיע כל רגע",

  עניתי ביובש מנומס, את שכבר עניתי ביובש מנומס כל-כך הרבה
פעמים.

- "אתה יודע, הנכד שלי התגייס לפני שלושה חודשים".

  וואללה. כמה מעניין. אני חייל והנכד שלה חייל - אז אני חייב
להתעניין בו, ולדבר איתה. אנחנו לא שני זרים, שבמקרה נזדמן לנו
לשבת בפאתי דרך פתח-תקווה ביום ראשון בבוקר.

- "באמת? איפה הוא משרת?"

   נכנעתי לתכתיבי המציאות, מדליק סיגריה (היו זקנות שנמלטו
מהתחנה מחמת עשן הסיגריות שלי).

- "בהנדסה משהו... יש לו כובע כמו שלך, רק בצבע אפור".

  הא, תקעו את הטמבל שלה בהנדסה קרבית. שתבינו, לא היה לי
מושג מה הולך שם, או מה בכלל עושים שם, אבל כמעט כל מי שהכרתי
שעבר בהנדסה הקרבית, מצא את דרכו למשרד הקב"ן במהירות שלא
הייתה מביישת גם את מייקל ג'ונסון.

- "כן, הנדסה קרבית",

  אני מהנהן בחשיבות, כמו אחד שיודע על מה לעזאזל הוא מהנהן.
היא התמוגגה, ומתחה את שרירי פניה הרפויים לכדי עווית מכוערת,
שפעם אולי דמתה לחיוך, אבל לא עכשיו. לא בגילה הנוכחי. לא ביום
ראשון בבוקר ואיפה האוטובוס המזדיין הזה? למה הוא תמיד חייב
לאחר?

- "בדיוק - הנדסה קרבית - אתה אולי מכיר אותו? קוראים לו בועז.
בועז רבינוביץ'!"

   היא מכריזה את שמו של התכשיט שלה ומביטה בי בתקווה.
באינסטינקט אני רוצה לצרוח, היישר לתוך אוזנה כבדת-השמיעה,
שעצם היותי חייל לא הופכת אותי לחבר לנשק, של כל אידיוט שלא
היה לו את השכל להשתמט. אבל אני מוותר. העייפות, הרחמים, ואולי
גם השומה השעירה שמקשטת את אוזנה הימנית מרתיעים אותי, והחיוך
המנומס מוצא דרכו בשנית לעבר פי.

- "יכול להיות. אני לא ממש מכיר את החבר'ה בהנדסה".

  חבר'ה, הנדסה. ג'מעה אחת גדולה פתחנו שם. היא נראתה
מאוכזבת.

- "אתה בטוח?"

 שואלת בקול רועד,

- "רבינוביץ', כולם קוראים לו רבינוביץ' הקטן כי הוא נורא
נמוך".
- "יכול להיות... ",

 אני מדמה הרהור, ושוב מהנהן לשלילה בהתנצלות,

- "בעצם, לא נראה לי. אני לא מכיר את הילדים החדשים שהתגייסו
עכשיו".

   שיהיה, גם זה אמור להספיק. מנומס, קצת מתנשא - לרוב זה
משתיק אותן. היא אכן משתתקת לרגע, אך תווי פניה נמלאים עצבות.


- "זה פשוט, יש לו קצת בעיות, לבועז, עם המפקדים שלו והוא גם
מתגעגע הביתה, הוא כזה, קצת רגיש..."

'אלוהים ישמור', חשבתי, 'היא אשכרה מתחילה לבכות עוד רגע'.

- "אתה בטוח? בועז, בועז רבינוביץ' מפרדס-חנה!"
- "אני מצטער, אני לא.. לא נראה לי... לא".

   כמה שרווח לי כשהבחנתי באוטובוס המיוחל, מתקרב לתחנה. תוך
רגע כבר נטשתי את הזקנה, ניצב בגאון למול הדלת. פלטתי 'מה
המצב?' עייף לנהג, שכבר הסיע אותי מאות פעמים בעבר. לקו הזה
היו שני נהגים - האשכנזי המניאק והתימני האדיש. הפעם היה זה
האשכנזי. הוא לא ענה לשאלה שלי לגבי מצבו. מניאק, כבר אמרתי.
בזמן שתקע עוד חור בכרטיסייה המחוררת, העפתי מבט אחורה, לראות
מה קורה עם הזקנה המיוסרת שלי. היא באמת נראתה קצת מיואשת
מהחיים, ותיארתי לעצמי שבועז שלה מיואש עוד יותר.

     כל התהיות נמוגו ברגע שהכרטיסייה הוחזרה לי, והמניאק
ביקש לראות חוגר. רואים כמה מנוול הוא היה? בדרך-כלל הנהגים
היו מבקשים לראות חוגר, לפני שחוררו לך את הכרטיסייה, אבל הוא
- הוא היה מעיף אותך מהאוטובוס אם במקרה לא היה לך חוגר, וזה
אפילו אם כבר חורר לך את הכרטיסייה. אפילו לא היה נותן לך
הזדמנות לשלם עבור הנסיעה. פשוט סדיסט. הוצאתי את תעודת החוגר
שלי, שבה הייתי דומה לעצמי בערך כמו שמועמר קדאפי דומה לג'וני
דפ, והראיתי לו אותה. הוא אפילו לא הסתכל, רק פלט 'בסדר'. כמעט
וירקתי עליו, מרוב מיאוס, אבל וויתרתי. זה לא אני, זה הוא, זה
הבוקר, זה היום ראשון. זה לא חשוב.  

  התיישבתי בספסל האהוב עליי, השני לפני הסוף - לפני הספסל
האחורי, מעונם הקבוע של שני החיילים האתיופים שישבו שם פרקדן
ובהו בחיים. הזקנה עלתה קצת אחרי והתיישבה באחד הספסלים
הראשונים. בסיפוק הוצאתי את הווקמן, מרוצה כי עמדתי בגבורה
בעוד מבחן סיבולת. שנתיים וחצי שכבר הייתי בצבא, שלושים חודשים
של מבחני סיבולת בדרגות שונות, משתנות ולרוב מייגעות להחריד.
עצמתי העיניים, עטפתי האוזניים, והתמכרתי מיידית לדיסטורשן של
הסמאשינג פאמפקינס. הנסיעה עברה כמצופה. הרבה ברקסים ברמזורים
של דרך נמיר, הרבה ברקסים בפקק-תאונה של גלילות (עקב סקרנים,
כמובן), והמשך נסיעה רגועה וזורמת למדי (עד כמה שנסיעות זרמו
בראשון בבוקר). בערך באחת-עשרה הגענו לחדרה. ברחוב הראשי, רק
שתי תחנות מהבית, יכולתי כבר לחוש בטעם ארוחת הבוקר, בטעם הקפה
שישטוף את הרעלת הניקוטין שזימנה לי תורנות השבת שחלפה. יכולתי
לחוש במגעו המלטף של הפוך, בו אתכרבל אחרי המקלחת. הו, המקלחת.
רק עוד שתי תחנות, רק עוד חמש דקות. הראשון בבוקר הזה עמד
לחלוף בשלום.

 ואז, בדיוק כשטעם החביתה משתי-ביצים כבר החל ממלא את דמיוני,
שמעתי דפיקות רמות על הדלת. פקחתי את עיניי, מנסה להבין מי זה
שמפריע לבילי קורגן לסיים את "סומא" כמו בנאדם, וראיתי שנמצאנו
ליד התחנה הלפני-אחרונה, מבלי לזוז. למה? שאלה נהדרת, והתשובה
נענעה בעצבים את ישבנה ספוג הזיעה, על כיסא הנהג. המניאק החליט
שלא להעלות לאוטובוס בחור אחד, בואו נאמר בעל חזות ים-תיכונית
מובהקת, מכיוון שהוא לא נראה לו. הטיעון בו השתמש לפיו
"האוטובוס כבר התחיל לנסוע, ולא מעלים יותר נוסעים אחרי
שהאוטובוס מתחיל לנסוע", טיעון שאומץ בהחלטיות אצל שאר נוסעיו
של ה - 852 באותו בוקר, היה מופרך מיסודו. האוטובוס זז בערך
שניים וחצי סנטימטרים, ולא היה אמור להתקדם במהירה, מכיוון
שלפניו הייתה הכיכר הבעייתית והעמוסה של הקניון. המניאק פשוט
לא רצה לצרף את הברנש ההוא למסע הקסם המסתורי שלנו, והכל היה
טוב ויפה אם הברנש היה מקבל את מרותו בשתיקה. הוא לא.

  במקום זה, הוא לקח את הבחורה שהייתה איתו, לבושה בטייץ
אדום, ובחולצת בטן כתומה, עם גוונים ירקרקים, וביחד נעמד הזוג
המאושר אל מול חלון הנהג, חוסמים דרכו של האוטובוס, שמצידו חסם
את דרכי שאר המכוניות - שהרי פארשים אולי יצאנו, אבל בנזונה מי
שינסה להוציא אותנו גם פראיירים. אני אומר "יצאנו" ו"אותנו",
מכיוון שבאמת התגבשה איזו אחדות מגוחכת בין נוסעי האוטובוס.
המניאק ישב שם, מדושן עונג ומסוחרר משליטתו וצרח הוראות וסתם
קשקושים, ממש ז'אן לוק פיקארד בגרסה נטולת דיאודורנט. באופן
אישי, די התקשיתי לחבור לאקסטזה הכללית. טעם החביתה נמוג
והניקוטין שב לחנוק את קרביי. בעצבים גלויים קמתי והבטתי,
המום, במתרחש. הזקנה קלטה את התעוררותי, ומיהרה לפנות אליי ,

- "חייל, אין שום דבר שאתה יכול לעשות?"

  דווקא היה משהו שיכלתי לעשות באותו הרגע, אבל וויתרתי. זה
לא היה הזמן לחנוק זקנות. מבלי להגיב שלחתי מבטי ימינה, לעבר
המדרכה. עלובי החיים, האורגינליים, הביטו בי בחזרה. כל בעלי
החנויות, התיכוניסטים, נהגי המוניות, הילדים, האמהות, הכלבים
והחתולות - כל חדרה התקבצה לצפות במחזה המסעיר. שני טמבלים
נתקעים מול אוטובוס מפויח באמצע הכביש והשמחה רבה. עלובי
החיים, חבר'ה. ויקטור הוגו לא ידע מהחיים שלו.

  בדקות הבאות ניסיתי לשדל את הנהג שיפתח לי הדלת האחורית
וייתן לי לזחול רגלית לביתי. הוא הביט בי כאילו הייתי משת"פ.
גיס חמישי בסיירת "אגד" שמובילה לשומקום. וכך, לאחר דקות של
בעתה, הגיע הישועה. ניידת של מג"ב הגיעה למקום, וצמד
המג"בניקים המשועממים דחפו את צמד האהבלים למדרכה, לקול תשואות
(אשכרה תשואות) הקהל. המניאק האשכנזי, מאושר מניצחונו, פלט
מלמול ממצה לנוסעים שכלל מילות מפתח כגון: 'בסדר', וגרר את
האוטובוס מהתחנה.

  כך שלבסוף אכן הגעתי הביתה. השעה הייתה כמעט אחת-עשרה וחצי.
היום היה עדיין ראשון, אבל הנירוונה אכן הגיעה. חביתה, מקלחת,
קפה, שרוול המשבצות המלטף שלי - כן כן, נולדתי מחדש. נזרקתי על
הפוך שלי. השעון הראה רבע לאחת. איך שהגלגל משתנה בשעה,
הרהרתי. הטלפון צלצל. הרמתי את השפורפרת, מבולבל. מי חושב
להתקשר אליי בשעות כאלה?

- "שלום, הגעתי למכללה למנהל?"

   הייתי צריך לדעת. המספר שלי הזכיר קצת את הטלפון של המכללה
למנהל, ובערך כל יומיים התקשר סטודנט לחוץ אחר, להוט לברר
ציונים, מועדי בחינות או כל דבר אחר שסטודנטים לחוצים
מתעניינים בו. הקול דווקא היה  חמוד, בחורה צעירה. הקריה לימדה
אותי שרוב הבחורות שנשמעות חמודות בטלפון, מתגלות במציאות
כבטטות של ממש.

- "לא, יש לך טעות",
- "אתה בטוח? זה לא המכללה?"

  היא באמת הייתה לחוצה, אבל זה עדיין לא היווה תירוץ.

- "כן, אני חושב שהייתי שם לב אם הייתי הופך למכללה",

  גיחכתי, ומבלי לחכות לתגובה סגרתי את השפורפרת וניתקתי את
הטלפון מהשקע. היה לי קצת לא נעים אחר-כך, כשנשכבתי בשנית על
הפוך. הייתי הופך מצפוני הרבה יותר אחרי שזכיתי להתקלח, לאכול
ולהיזרק על המיטה עם השרוול המלטף. באמת שהצטערתי. אולי דווקא
יכולתי לעזור לחמודה הזו. הייתי מביא ספר טלפונים או משהו. לא
הגיע לה כזה יחס. נזכרתי בזקנה וברבינוביץ' הקטן שלה. יכולתי
להרים צלצול לוויינר, ההוא מזיכרון שלמד איתי פעם מתמטיקה,
ועכשיו הוא רס"פ בהנדסה קרבית. למה בכלל כל-כך כעסתי עליה? למה
לעזאזל העיניים שלי מוצפות בדמעות?

   ואז נזכרתי ביום ראשון אחד, לפני יותר משנה, כשחזרתי
מהבסיס אחרי עוד תורנות שבת. חזרתי לבית שלה, לא אחרי שהייתי
תקוע בפקק מהגיהינום ביציאה מרמת-גן. בחוץ התרוצצו להן לפחות
80 מעלות חום באותו היום, ובתוך האוטובוס אני משוכנע שהיה
אפילו יותר חם. הזעתי כמו חמור, הגרון שלי היה חנוק מניקוטין
ומצעקות (תזכורת לריב אימתני שהיה לי עם הרב-סרן המפגר שלי)
והראש שלי כל-כך כאב. תערובת של לילה לבן ובוקר שחור. התקשרתי
אליה מהבסיס ושאלתי אותה אם בא לה שאבוא. היא מלמלה, רדומה,
משהו שהזכיר לי את המילה 'בטח', וזה הספיק. אני חושב שכשהגעתי
אליה הייתי במצב כמעט קטטוני. אני חושב שזה היה אחד הימים
המאושרים בחיי. כל הראשון בבוקר המזדיין הזה פשוט נמחק ברגע
שהערתי אותה. היא שכבה שם, מכורבלת בפוך הענקי שלה, מכורבלת
בתוך הגוף המדהים שלה, בתוך הטוהר המוחלט של עיניה העצומות.
היה קריר אצלה בחדר, כאילו שכן בגלקסיה נפרדת. היא פקחה את
עיניה לרגע, משכה אותי אליה ונשקה לי, ממוססת את כל הניקוטין
בשניה. היה לה את הטעם הזה של הבוקר, וזה היה הטעם הכי מושלם
שחדר לפי אי-פעם. היא פינתה לי מקום לידה, ואני העפתי מעצמי
בעייפות את החאקי הדהוי שכיסה אותי, ומיהרתי להתכסות בה. ככה
שכבנו שעות, חולקים חלום, חולקים שקט, חולקים ראשון בבוקר
אחר.

   מיותר לציין שהזיכרון המתוק ההוא, שהשתלט על מה שנותר
מהמוח שלי, לא תרם להרגעת הבכי. הבטתי בטלפון מוכה-היגון,
מנותק מהעולם. לא הרביתי לנתק אותו מהשקע. תמיד הייתה מנקרת
התקווה שאולי היא תתקשר. שאולי... שאולי. לא הייתה סיבה אמיתית
לתקווה הזו, חוץ מהיותה תקווה, ולרוב התקוות שיצא לי לפגוש
באמת לא היה הרבה היגיון. כך שהוספתי לבהות בו במשך דקות
ארוכות, דרך דמעות שלא הפסיקו לזלוג. לבסוף קמתי וחיברתי אותו
בחזרה לשקע, ועל-הדרך שמתי בסטריאו את הביטלס - "כאן, שם, ובכל
מקום". כל מקום זה גם חדרה, אחרי הכל. לא הספקתי לשמוע חצי
מהשיר, כשהטלפון צלצל.

  זינקתי עליו בהיסטריה, מוחה במהירות את אחרונות הדמעות, היא
תמיד ראתה את דמעותיי דרך השפורפרת. לשבריר של רגע נעלם הראשון
בבוקר מחיי, וקיננה בהם אופטימיות. או.קיי - אופטימיות קצת
מפוחדת, אבל עדיין אופטימית.

- "שלום, הגעתי למכללה למנהל?"

   זעק אליי קול גברי סדוק ומבוהל במקצת, הבטתי בחלון, מחזיק
את השפורפרת בידי ספוגת הדמעות. השמים הביטו בי חזרה. יכלתי
להישבע שהם צחקו לי, דרך הלכלוך האביך הזה, שאנשים מאושרים
קוראים לו עננים. הביטלס נדמו. הסטריאו שוב עשתה בעיות. נותרתי
לבד בחדר דומם, כשרק מלמוליו של הסטודנט התורן בוקעים מחלל
השקט.

- "הלו? הלו?"

  הבטתי בשפורפרת הלבנה, תוהה לעצמי מה זה חפץ הפלסטיק המדבר
הזה שמונח לי ביד. כשנזכרתי לקחתי את החפץ ההוא, שאנשים
נורמליים קוראים לו טלפון, הצמדתי את קצהו התחתון לפי,
ושאלתי,

- "כן, מי זה?"

   המי-זה היה מבסוט.

- "שלום, אני... אה.. הגעתי למכללה למנהל?"

   הדלקתי סיגריה ומבלי לחשוב פלטתי,

- "כן, הגעת למכללה למנהל".
- "אה יופי",

   הטמבל חייך, חושף את שיניו הצהובות דרך השפורפרת (אני,
לפחות, הצלחתי להבחין בהן)

- "מדבר נחום אברבוך, אני סטודנט אצלכם".
- "סבבה",

  עניתי.

- "מה אתה רוצה?"

   הוא קצת הופתע. כנראה שהייתה זו הפעם הראשונה שמכללה אמרה
לו סבבה, או, לחילופין, שמישהו שמח לשמוע את שמו.

- "רציתי לשאול - הגיעו כבר הציונים של הבחינה בסטטיסטיקה?"

   תוך שסגרתי את התריס עד ששום אור לא יכל פנימה לחדור,
מלמלתי,

- "סטטיסטיקה, אתה אומר? כן, כן, הגיעו - בטח שהגיעו".

  חרדה בצידו השני של הקו.

- "ו... כמה קיבלתי... אני מתכוון - אתה יכול לומר לי, בבקשה,
כמה קיבלתי?"

  הבטתי בעשן הסיגריה ממלא את החדר, פונה לחלון ונחסם, מופתע,
בתריס הסגור. בצר לו, פנה למטה, לכיווני. איזה יופי, חשבתי,
הצלחתי סופסוף להכריח מישהו להישאר איתי. ושוב ה"הלו" המנדנד
הזה מצידו השני של הקו.

- "כן, מה אתה רוצה?!",

  כעסתי.

- "את... הציון - אברבוך נחום - סטטיסטיקה..."

   הצד השני של הקו גמגם בפאניקה.

- "אברבוך אמרת?"
- "כן",

  אברבוך ענה. בחור עשר, אברבוך. איך שהוא ספג את היחס שלי
בשתיקה. מותק. תאמינו לי, זהב.

- "קיבלת עשרים, נחום. לדעתי הגיע הזמן שתפסיק עם הזיונים
והקריסטל ותתחיל ללמוד".

   נדמה לי שהוא ניסה עוד לענות, אבל כבר נגמר לי הכוח.
ניתקתי, הבטתי בעשן, הבטתי בתריס הסגור ולבסוף קמתי, ניתקתי את
הטלפון ודחפתי אותו למגירה התחתונה.

   אל תכעסו עליי, בגלל אברבוך. זה פשוט הראשון בבוקר הזה.
הדרך היחידה לשרוד אותו, כנראה, היא לחרב לעוד איזה דוד אומלל
את המצב-רוח.  אה, ועוד משהו - אם אתם, במקרה, סטודנטים במכללה
למנהל אז ביררתי והטלפון של המזכירות הוא - 6334296. הטלפון
שלי הוא 6343496 וזה לא כל-כך דומה. אם אתם לא מסוגלים להבין
את זה, אגב, אז באמת לא נראה לי שיש לכם סיכוי ליותר מעשרים
במבחני סמסטר. זה, פחות או יותר, כל מה שהיה לי לומר על ימי
ראשון בבוקר. מה שטוב בהם, זה שהם נגמרים. הצרה היא שהם חוזרים
כל שבוע מחדש. לפעמים הם יפתיעו אתכם לטובה, ולפעמים לא. רוב
הזמן לא. רוב הזמן לא.