ככה זה בזמן האחרון אצלי
בעצם, יותר נכון - בשש עשרה וחצי שנים האחרונות.
בקושי חיוך יוצא
אולי פעם בחודש, פעמיים מקסימום
כבר לא יכולה לצחוק
בעצם, מתי יכולתי?
לראות את כולם מסביב מאושרים כמעט כל הזמן
ואני מסתכלת מהצד וחושבת: אולי גם אני יכולה?
אבל אצלי זה לא עובד ככה.
אולי יש משהו אצלי בגוף - איזה חיידק של דיכאון שעוצר אותי
מלצחוק?
וככל שהזמן עובר, חיידק הדיכאון מחלחל בגופי ויוצר מיליוני
חורים גדולים וריקים.
נדמה לי שלפעמים אני שומעת אותו צוחק עלי, מנסה לגרום לי
להרגיש יותר רע.
להראות לי שהוא מנצח.
נדמה לי שלפעמים אני מרגישה אותו מכרסם אותי ,לאט לאט וממש
מכאיב.
כן, אני חושבת שככה זה אצלי.
אבל למה?
למה הוא דווקא בא אלי?
למה החליט להיות בגוף שלי ולא בשל אחר?
למה החליט שאני צריכה לסבול כל חיי ולא להיות מאושרת?
למה הוא? למה אני?


למה אני?