הוא כבר נמאס עליי לגמרי. לא מתקשר. לא שולח הודעות וגם בקושי
מדבר איתי. נמאס. אני אפילו לא מתגעגעת אליו. וכבר 4 ימים לא
ראיתי אותו.
כבר חשבתי אפילו להיפרד ממנו. אבל ברצינות הפעם. אפילו אמרתי
את זה למישהו. ידיד טוב שלי. הוא אמר לי שאני מפגרת. שאני
דפוקה. שיש לי איזה משהו, שאני פשוט לא מסוגלת להיות מאושרת.
לא משנה כמה טוב יהיה לי בחיים- תמיד אבל תמיד אני אמצא משהו
לקלקל, להרוס, תמיד אני אמצא משהו לא טוב.
סיבה לריב. סיבה לישון. סיבה לצעוק. סיבה לבכות. סיבה להרכין
את הראש במעין כזאת עצבות של חורף ולדפוק את החיים. כמו שאני
תמיד עושה. כל פעם מחדש כשמגיע משהו טוב.
הוא אמר לי שאני פשוט לא מסוגלת להיות מאושרת.
הוא צודק. הוא מכיר אותי טוב. אולי אפילו יותר מדי... אבל לא
אכפת לי.
לא עכשיו.
אמרו לי פעם שאני אגואיסטית. שאני חושבת רק על עצמי.
שהבעיות שמעניינות אותי הן הבעיות שלי. שהשיחות האהובות עליי
הן שיחות עליי.
תמיד חשבתי שזה שטויות. הם סתם מקנאים. כי אני יפה,כי  אני
חכמה, כי אני מוכשרת, כי יש לי הכל.
אבל זה שטויות. יש לי הרבה ולמעשה אין לי דבר. כי אני תמיד
הורסת.

ועכשיו- סוף סוף כשהכל טוב, אמנם יש כמה בעיות אבל אפשר להתגבר
עליהן עם קצת  רצון אני מחליטה שנמאס לי. שאני עצובה. שכואב לי
וקשה. שזה לא עובד. שזה לא טוב. שפשוט אין לזה עתיד וצריך
להיפרד. עכשיו. אבל אני יודעת שאני לא אעשה את זה. כי אני
חלשה. כי אני צריכה אותו. כי אני אוהבת את הסקס. כי אני מתה
עליו.

היום בבי"ס דיברתי עם חבר טוב שלו. אילן קוראים לו. בחור מדהים
בפני עצמו. אני מבינה למה הם חברים. שניהם מדהימים. שניהם
טובים. שניהם מיוחדים.
זה היה בשיעור ספרות שאילן אמר לי שהוא דיבר עם בועז, החבר
שלי, זה שבטיול. זה שתמיד איתי. בכל מקום. כולם כבר רואים אותו
בתור החצי השני שלי... אבל הוא לא.
"בועז..." הוא חייך, "דיברתי איתו אתמול...הוא אמר לי למסור לך
משהו..." "הוא אמר לי  שהוא מת עלייך, שהוא מטורף עלייך, שהוא
מתגעגע אלייך בטירוף, שהוא משוגע עלייך, שהוא אוהב אותך,
עיניים, נשמה, כפרה, מעיים, שפתיים, ידיים, רגליים ושאר חלקי
גוף" אמר אילן תוך כדי צחקוקים קולניים וניסיון להישמע ערס.
חייכתי חיוך קטן והחלטתי להתרכז בשיעור. אני לא יכולה להיפרד
ממנו.
איך אפשר? הרי הוא כל כך ייפגע....
אני לא מסוגלת לעשות לו את זה.
הוא התקשר אליי אתמול בערב כשישנתי והשאיר לי הודעה ושאל על מה
אני צריכה לדבר איתו (בתגובה להודעה ששלחתי לו...) ושהוא אוהב
אותי ומתגעגע...

כבר חשבתי אפילו להיפרד ממנו. אבל ברצינות הפעם. אפילו אמרתי
את זה למישהו. ידיד טוב שלי. הוא אמר לי שאני מפגרת. שאני
דפוקה. שיש לי איזה משהו, שאני פשוט לא מסוגלת להיות מאושרת.
לא משנה כמה טוב יהיה לי בחיים- תמיד אבל תמיד אני אמצא משהו
לקלקל, להרוס, תמיד אני אמצא משהו לא טוב.
אז החלטתי שאני לא איפרד ממנו. אני בטח אתחרט על זה אח"כ.
אז אני לא איפרד ממנו. אני צריכה אותו.
אני לא יכולה להיפרד ממנו.
אני לא יכולה.
אני פשוט לא.


שיט.