אהבה הדדית לאדם זיו מתת,
מחיה ביופיה ומזהרת סביבו.
נועדה היא לנפש, רובץ בה חטאת,
מרסקת כבלים עלומים של תומו.

מחזקת אותו במקום שנכנע;
עדינה, שברירית על רוחו מנגנת;
מבליטה חסכים שבהם מטמיעה
אחיזה של תמיכה אנושית-מחברת.

מרירה וקשה אהבה נכזבה,
ממיתה וקוטפת פריחה מלבלבת.
מותירה היא דימום לא פוסק; אהבה
מסכמת בעצב תקופה נהדרת.

ואני מתאר אהבה קצת שונה,
אהבה שאהבתי אותה נערה,
הדחייה שאליה נפשי נדונה,
להבה בה כמשה תקוותי, בערה.

לנחמני בעת דיכאוני האפל
לחשה באזני שאחזה בחופן,
כאומרת שאופי קשרנו תפל,
ונמדד הוא על פי התוכן.

גם הפיחה תקווה שגזר-דין שנתנה
לימים ישתנה מבלי דעת כבר -
שהרי אם היום היא אינה מוכנה,
מי יידע מה ייעור בה מחר?

היא אינה מבינה ואיננה יודעת,
בנבירה רק עגמות לעולם מוציאה.
מזהירה אחרים מפניה, נשמעת
מעוררת חמלה אך חורכת פציעה.

ביטחונה העצמי מאכל עצמותה,
ורומס כל שרידי גאוותה.
ובפנים שנאתה, בערת נשמתה
מבטלת קישור שנפשי לה טוותה.

זו אינה אהבה הדדית עכשיו,
לא נכזבת, ואין לי מלים
לתאר המקום שנקלעתי אליו,
ודרכי שעודה לפנים.

כי אבדתי, דומני, בזה המשעול,
שקשר לבבי בשלה.
מצפים במבוכה לפתרון הגדול,
אף שטרם ישנה שאלה.