כאילו פתאום כל הקירות של החדר הקטן הזה סגרו עלי, ולא יכלתי
יותר ויצאתי מהר לנשום אויר צח
להתעורר למציאות, להתנתק מכל המחשבות האלה שהציפו אותי, הרגשות
החזקים והבכי שכל כך איים לצאת.
עדיין נדהמת איך מישהו יכול לעשות משהו שהוא כל כך אני...
ובאותו רגע של הסתכלות על אותה אחת שעשתה את זה בטלויזיה
שנמצאת כאילו יוצאת מתוך ליבה, אתה מסתכל עליה רוקדת לצללי
ריקוד "אחד מי יודע" של בת שבע
ואני כאילו רואה את עצמי רוקדת שם ולא אותה.
והמילה "הבגידה" שצורמת כל כך על קירות החדר השחור, האטום הזה,
ואני לוחשת לעצמי שגם בי, גם בי הגוף בגד.
עמוד השדרה שתלוי שם מאחד הקירות ומסמרים נעוצים בו
ונעלי הבלט שכאילו מוכתמות בדם, ומסמרים נעוצים גם בהן...
ואחרי כמה שניות פתאום הכל נהיה כל כך מעיק...
אחרי שהרגש של הכאב מציף אותך בפתאומיות עם כניסתך ואתה מבין
שזה אחד הדברים שאתה הכי יכול להזדהות איתם.

וכאילו הראש הוא לא חלק ממני,מהגוף שלי,שרוצה לרקוד ולא להפסיק
לעולם, גם כשהמוסיקה נגמרת.

בעקבות עבודת סוף שנה של אחת מי"ב ,ממגמת אומנות שעדיין לא
מפסיקה להעביר בי צמרמורת ותחושות הזדהות.
מדהים...
פשוט מדהים...