אני ואורן היינו חברים עוד מכיתה ב'.
היינו חוזרים כל יום מבית הספר והולכים ביחד לשחק כדורגל או
משהו. בכיתה ה' הלכנו  ביחד לצופים. אחר-כך גם התחלנו לחלק
ביחד עיתונים עבור משה מהמקומון. בקיצור, חברים הכי טובים.
בכיתה ח' התחלנו להרים בורקסים מהמאפייה של צביקה בשיטת פעולה
שתמיד עבדה.
אני הייתי הולך ומדבר עם צביקה על מה חדש, מעסיק אותו, והזקן
הזה לא היה שם לב שאורן היה דופק לו מגש שלם של בורקס תפוח
אדמה לתוך שקית והולך.
אחר כך היינו הולכים לאיזה גן ציבורי עם קופסת סיגריות שהרמנו
מהקיוסק השכונתי ומתלבשים על הבורקסים עם איזו מרלבורו דלוקה
ביד, שלא כל כך ידענו איך לקחת לריאות.
לאורן הייתה חברה, מיכל. אז גם אני השגתי איזו מישהי קלה,
שקראו לה קרן, ואז גם היינו יוצאים ביחד והולכים בסוף לבית של
אחד מאיתנו ומתמזמזים איתן.
השנים האלו עם אורן היו הכי טובות בעולם, הוא היה החבר הכי טוב
שלי, אח, דם.
הבעיות התחילו בגיל 17-18 כשישבנו על באנג ביער אוסישקין.
אורן הוריד כבר כמה ראשים והכין ראש בשבילי, ואני שכבר הייתי
די מסטול לא התנגדתי.
דיברנו על הכל, כל מה שחשבנו, שהרגשנו, שרצינו. אבל היו דברים
שעדיף היה להימנע מלדבר עליהם...
"תגיד אורן, חשבת פעם להרוג מישהו?" שאלתי אותו, ולקחתי שאכטה
ארוכה מהבאנג, מסיים כמעט את כל הראש.
"מה זאת אומרת, כאילו, בדוגרי לקחת חיים של בן אדם?" שאל,
הנהנתי בחיוב, מסיים את הראש, ומושיט לו חזרה את הבאנג.
"נראה לי שכן" השיב "כאילו, כל אחד חשב על זה פעם, כל אחד רוצה
לשבור את החוקים, להכניס קצת חיים לקיום שלו".
חשבתי על מה שהוא אמר, לשבור את החוקים.
"גם אני חשבתי על זה. אפילו קצת פיתחתי את זה" אמרתי בזהירות.
"למה אתה מתכוון?" שאל אותי, מכווץ את מצחו, מרוכז בהכנת הראש
המי-יודע-כמה.
"לא יודע בדיוק, אבל חשבתי איך זה יהיה לסיים חיים של מישהו.
מישהי יותר נכון. אני די בטוח שאני מסוגל לבצע את הרצח המושלם"
השבתי לו.
אורן צחק "כל אחד חושב שהוא מסוגל לבצע את הרצח המושלם, אתה לא
קורא סיפורים? רואה סרטים? דווקא אלה נתפסים בסוף..."
"זאת בדיוק הנקודה שלי, הרצח המושלם לא צריך להיות הפקה
מסובכת, להפך, כמה שיותר פשוט יותר טוב." התחלתי להיכנס לנושא
עם כל הכוח.
"מי עלתה לך בראש? אמרת קודם 'מישהי', לא?" הוא שאל בעניין.
"טל" אמרתי "טל מהכיתה, היא הקורבן המושלם. אף אחד לא שם לב
אליה, אין לה חברים. כל היום היא רק מסתובבת ביער פה ומעשנת עם
עצמה. ההורים שלה לא שמים עליה זין, וגם אם היא תיעדר
יומיים-שלושה הם לא יראו בזה משהו מוזר, ועד שהם יתלוננו אנחנו
כבר נדאג לארגן את כל הפרטים הקטנים של הניקיון" דיברתי בכזה
שטף שאורן ממש הופתע איך הכל מתוכנן אצלי לפרטים. החל מאיך
שאחד ימשוך אותה לתוך יער אוסישקין והשני יתנפל עליה מאחור
ויחנוק אותה, ועד שנקבור אותה מתחת לשיחים של החמציצים שיעשו
הרבה ריח למקרה שיבואו הכלבים של המשטרה, כדי שלא יוכלו להריח
את הגופה. וגם נשרוף לה את הקצוות של האצבעות, למקרה שהיא
תשרוט אותנו, ככה במשטרה לא יוכלו לזהות את כל מה שהם מנסים
לזהות...
כשסיימתי לדבר לבי כבר פעם ממש במהירות, והייתי נרגש ביותר.
אורן הביט באדמה ושתק. הוא הכין ראש גדול והוריד אותו במכה
אחת. ברגע שהוא פלט את העשן הוא זרק את הבאנג על העץ. "כן!"
צעק. הוא הביט בי, ריגוש מטורף בעיניים שלו "כן! בוא נפרק לה
את הצורה!".

בחודש שעבר מאז אני ואורן היינו עסוקים מאוד בלעקוב אחרי טל,
לראות מתי היא נוהגת לצאת מהבית, לאן היא הולכת ועם מי.
התוצאות היו די משביעות רצון. היא הייתה יוצאת לפעמים מאוחר
בלילה סתם כדי לעשות סיבוב לבד בשכונה.

ביום שלישי אחד עשינו  את זה. לקחתי את האוטו ונסעתי עם אורן
לכיוון הבית של טל. חיכינו איזה שעתיים, עם מוסיקה חלשה באוטו,
ואז לפתע היא יצאה. עשינו עצמנו כאילו עוברים במקרה ועצרנו
לידה.
"היי טל, מה נשמע?" שאלנו.
"הכל טוב, אתם יודעם איך זה..." ענתה באדישות.
אורן החליט לשים גז על המהלך שלנו "את צריכה טרמפ לאנשהו?" שאל
בקור רוח.
"סבבה, קחו אותי לסיבוב, אני כבר אראה איפה בא לי לרדת".
חייכתי בלבי, הכל הולך טוב, הבחורה מעופפת לגמרי, ולא תהיה
בעיה לסיים אותה.
נסענו ברחובות צדדים, חשכים וחסרי תנועה. לא רצינו שאף אחד
יקשר את הפרצופים שלנו עם הפרצוף שלה.
בסוף הגענו ליער אוסישקין. הכנסנו את המכונית אל תוך היער
וירדנו שלושתנו.
"פה אתם עוצרים?" שאלה טל במבט שהראה שהיא אולי עוד איכשהו
קשורה קצת למציאות.
לפתע היא חייכה "אני מבינה..."
אני ואורן החלפנו מבטים בהולים, חוששים שהיא קלטה מה באנו
לעשות, והיא תנסה לברוח ואז לדפוק אותנו או משהו. אבל היא כלל
לא חשבה לכיוון.
"אתם רוצים לעשות קצת כיף... אני בעניין, בואו נעשן קצת".
אני ואורן חייכנו בהקלה, שמחים שהיא נותרה עם הסתימות המוזרה
שלה. היא התקרבה אלינו ושלפה מקופסת הסיגריות שלה שני
ג'וינטים.
"מצטערת שאין לי עוד אחד, לא ציפיתי כל-כך לשותפים".
הדלקנו את הג'וינטים ועישנו כמה דקות, ואז טל התקרבה עוד
יותר.
"עכשיו, בוא נתחיל את הכיף האמיתי..."
אני לא הבנתי כל כך למה היא מתכוונת אבל כשראיתי את אותו ברק
בעיניה קלטתי מה היא חושבת, וגם אורן לא נשאר לוטה בערפל.
היא הרימה את חולצתה מעל לראשה, מורידה אותה, נותרת בחזייה
שחורה ומפתה.
מסתבר דווקא שיש לה גוף.
אני ואורן התקרבנו אליה, אחד מכל צד והתחלנו ללטף לה את הגב,
הבטן, החזה.
לפתע טל התכופפה, הוציאה איזה משהו שהיה קשור לה לרגל והתרחקה
מאיתנו.
במבט מדוקדק ראיתי שהיא אוחזת באקדח. הייתי בהלם.
אורן החליט להשתלט על המצב וזינק עליה. היא ירתה בו בעודו
באוויר.

"שב!" צעקה עלי בעודי מביט בתדהמה בגופתו של אורן הניטחת על
האדמה היבשה.
עם עיני קבועות על לוע האקדח המאיים המכוון כלפי, התיישבתי
באיטיות על ברכי.
"תגיד נתי, חשבת פעם על לקחת את החיים של מישהו? חשבת פעם על
הריגוש שיש ברצח, בלקחת את הדם הנפלא הזה, ולמלא את החיים
הריקים שלך בסיום החיים של מישהו אחר?" טל נכנסה למעין טראנס,
ואני שמתי לב שאני רועד. המילים שלה היו מוכרות לי.
"שני מטומטמים, אתה והחבר שלך, יושבים ביער הזה ומתכננים לפרטי
פרטים איך תרצחו אותי, בלי לשים לב בכלל שאני יושבת עשרה מטרים
ממכם ושומעת הכל. אולי אם לא הייתם כל כך מסטולים הייתם יכולים
עוד איכשהו להצליח. אבל לא, החלטתם לבצע את הרצח המושלם תחת
השפעת סמים, באותה מידה יכולתם לתכנן אותו באמצע תחנת משטרה
בלי לשים לב, אידיוטים. אז מאז אני מסתובבת עם האקדח של אבא
שלי. טעון בשני כדורים, אחד לאורן ואחד לך, ומחכה, ומחכה. איך
הייתי צוחקת בכל פעם שראיתי אתכם עוקבים אחרי, בטוחים שאני לא
שמה לב אליכם."
הייתי בהלם מהגילוי הזה. כל הרצח המושלם שתכננתי היה פגום
מההתחלה. אבל היה לי שביב של תקווה. היא בזבזה כדור אחד, אז אם
היא תפספס אותי בירייה הראשונה, לא תהיה לה עוד הזדמנות ואז
אני אטפל בה.
התחלתי לקום לאט לאט בעודה בוחנת את תנועותיי.
"מה אתה עושה? שב!" אמרה בכעס. "עכשיו נתי, הגיע הזמן שלי
לשבור את החוקים..."
זינקתי הצידה, היא כוונה אלי את האקדח וסחטה את ההדק עד אשר
נשמעה הירייה.
נחתי על האדמה, והנחתי את ידי על צד בטני, חש בדם הפורץ מהפצע,
קולח מתוכו בכמויות מזוויעות.
טל חייכה והתקרבה. "דם, נכון שזה דבר נפלא? החינניות שלו, הצבע
הבוהק והסמיך שלו. דבר כזה יכול להביא אותי לאקסטזה".
ניסיתי לקום אך הכאב מנע ממני ולא הצלחתי להביא את עצמי למצב
של עמידה.
ידי נעה בקדחתניות על הקרקע שמסביבי, מחפשת אחיזה עד שנתקלה
בסלע קטן. טל התקרבה אלי ואני הידקתי את אחיזתי בסלע.
טל התכופפה לעברי, מצמידה שפתיה לשפתיה, מנשקת אותי. "כאן
החיים שלך נגמרים, ושלי מתחילים באמת" לחשה באוזני.

התנועה הייתה מהירה. כל הכוח והזעם שנאגרו בי כלפי הכלבה הזאת
התקזזו למכה אחת מהירה של הסלע על הרקה שלה.
המכה הייתה כל כך חזקה עד שניתן היה לשמוע את הגולגולת שלה
מתנפצת. העיניים שלה התגלגלו בחוריהן והיא נפלה עלי, מוחצת
אותי. הדם שבקע מראשה הפעור נזל על פני וכיסה את עיני שכבר
החלו להיעצם.
ניסיתי להזיז אותה ולא הצלחתי, הייתי חלש מדי.
כל מה שרציתי באותו רגע זה להיות שוב בן 14, עם אורן לידי,
מרימים בורקסים מהמאפייה של צביקה.
דם עלה בגרוני והחל לחנוק אותי, ואני, עצמתי עיני, וחשבתי בפעם
האחרונה על בורקסים.