שמעתי על זה מחבר שלי, ששמע על זה מחברה של חבר טוב שלו. הוא
אמר שקוראים לזה חסותראפיה, השם נשמע לי כל כך טיפשי עד שלא
בזבזתי מאמץ מיותר לצחוק עליו. הוא אמר שהטיפול 100% בטוח,
משכך כאבים, דיכאונות ומשיב לך בטחון עצמי. השאלה הראשונה
שיצאה מפי הייתה "איפה ה-catch?" אך לעומתה התשובה הייתה קצרה
וקולעת - "אתה צריך לשבת באמצע שדה ולדבר לחסה..."
פחדתי לחפש את הגיחוך בקולו, או שמא פחדתי למצוא את הרצינות.
מכיוון שמאחוריי יש רזומה ארוך של מטפלים לא יוצלחים, ואני
מרגיש צורך עז לדבר עם מישהו, החלטתי לתת לחסותראפיה הזדמנות.
אם זה לא יעזור לי , לפחות יהיה לי מה לשים בסלט. לאחרונה אני
מוצא בעייתיות רבה בעניין הירקות בסלט, ישנו מגוון כה רחב של
טעמים צבעים וריחות שאני מוצא את עצמי שואל את הירקות "מי הכי
רוצה להיות בסלט?" אבל מכיוון שאף אחד לא עונה אני בסופו של
עניין בוחר בעצמי. אפילו שהם לא עונים אני לא מפסיק לשאול - זה
מצחיק את הגזרים.

לאחר שבררתי את העניין לפרטיו התוודה לי שיש מומחה לחסותראפיה
ברעננה - אדון ד"ר , נאמר לי שהוא הנחה עשרות מטופלים והתנסה
בטיפול בעצמו ושיוכל לעזור לי בכל בעיה שרק אעלה בפניו.    
כל בעיה.

הרמתי צלצול לאדון ד"ר. ענה לי קול צלול ומבוגר של אדם בשנות
החמישים שלו ובהחלט אפשר היה לשמוע בקולו חיבה מרובה לחסה.
"אדון ד"ר?" אני שואל בסקפטיות.
"אכן כך, אפשר לעזור לך?"
"שמי חננאל ושמעתי שאתה מתמחה בחסותראפיה"
"שמעת נכון, האם זה בקשר למודעה בעיתון?"
"איזה מודעה?"
"מערכת הספות שאני מציע..."
"לא, זה בנושא חסותראפיה"
"אם כך, למה לא אמרת קודם?!? אשמח לעזור!" - טיפשותו הלמה בי
כמלפפון ביום קר.
"אז... איך מתחילים?"  
"הטיפול פשוט ביותר ומחולק לשלב אחד - שלב ראשון: מצא חסה."
"ואז...?"
"משם ואילך תנחה אותך החסה"
"ובכן... תודה רבה "
"אז אתה קונה?"
"את מה?"
"את הספות?!?"

אין טעם להמתין, אמרתי לעצמי, אגש לשם כבר הערב. לקחתי עמי
ארנק ופנקס רשימות, ויצאתי מהבית. שדה החסות הקרוב היה בדיוק
מול ביתי. הייתי מאוד מרוצה מהתקדמות האירועים - הכל כל כך
זרם, זוהי תחושה מאוד מיוחדת , תחושה שהכל מסתדר, תחושה של
חוסר דאגות, היא באה במפתיע פעם פעמיים בחודש ונעלמת כשבאה.
תמיד התרגזתי על עצמי שהתחושה הייתה חוזרת וזאת משום שידעתי
שאני מאושר בגלל דבר ספציפי, ריגוש קטן, איזה שטות שנותנת לך
כמה דקות של אושר טהור, חיוך ישר מהלב. כמה שזה עצוב, אני חי
מרגעים כאלה, הם מופיעים, ממלאים לי מצבר קטן של חיים ועוזבים
אותי.

היה מגוון די רחב של חסות, והבחירה הייתה קשה. החלטתי לבחור
דרך קלה לבחור. עצמתי עניים הסתובבתי במקום בעוד אצבעי זקופה
קדימה - עצרתי.

עליתי על החסה המכוערת ביותר שראיתי מעודי, כל כך מכוערת שנהיה
לי טעם מר בפה. בכל מקרה, בחרתי את זו שלידה, חסה סולידית, לא
יפה מידי, אך נראה היה שיש לה עמדה בשדה.
"סליחה גברתי, באתי לטיפול"
"אתה מדבר אלי אפס?"
"כן"
"יש עליך דשן?"
"כן"
"פסדר, שב"  
מצאתי לעצמי שוחה קטנה בין החסות והתפלשתי באדמה הרטובה. תחילה
היה קשה לי להיפתח ולדבר אך החסה הנחתה אותי בשאלות טורדניות
על חיי ובמהרה השיחה הפכה לרדודה ושטחית. מסתבר שהחסה הייתה
בהחלט פוסטמה. שלא כמו פסיכולוג ופסכיאטר, בחסותראפיה הטיפול
לא מבוסס על מפגשים שבועיים בני שעתיים שאמורים לדבר בהם על
הכל. הטיפול הוא הרבה יותר פשוט ומפי החסה נשמע ככה:
"שפ לידי ישיפה מזרחית"
"תרים את הידיים שלך מעל הראש"
"תעשה ידיים שלך כמו חצה"
"עכשיו תעזה קולות של חצה"
עקבתי אחרי ההוראות בדיוק רב, כמו שרק הרבה אנשים יכולים.
ישבנו כך בדממה דקות ארוכות עד שפקעה סבלנותי :
"נו!"
"מה נו!?"
"אני לא מרגיש שום שיפור!"
"מה שיפוד?!? אתה חצה עכשיו, חצות לא מרגישות שיפודים" אמרה
החסה. שתקתי בהסכמה.
לפתע התגלגלה החסה קדימה הסתובבה אלי ואמרה במבטא חסאי:" תשתדל
לא לזוז עד שאני חוזרת!"
"ותתנהג כמו חסה! "

לפני שהתחיל כל הסיפור הזה עם החסות תמיד תהיתי למה אנשים באמת
צריכים לדבר עם אנשים? למה אנשים לא יכולים לדבר לעצמם? כוונתי
היא לא להבלים יומיומיים, דבורי סרק אלו, באמת נחמד לחלוק עם
בן אנוש, אלא באמת בעיות של אנשים, תמצית חייהם דבר אשר לאף
אחד אין באמת עניין בהם חוץ ממנו. לאחר שהבנתי שלדבר לעצמך
יכול לצור קצת תסביכים (שלא נדבר על מצב בו נתחיל לענות לעצמנו
על שאלות) החלטתי לנקוט גישה חדשה - לדבר אל חפצים (לדבר אל
חיות פסלתי מאותה סיבה שפסלתי בני-אנוש). מצד אחד אתה לא נקלע
למצב בו אתה מושיב מישהו ומשעמם אותו בדיכאונותיך אך מצד שני
יש לך באמת אל מי לדבר, משהו מוחשי שיושב מולך. ואני אפילו די
סבור שאם אנשים מלכתחילה לא היו מניחים שכל מה שלא הולך על שתי
רגליים הוא כלי, משחק או מזון, זה עוד היה אפשרי.

בדקות הראשונות היה מאוד נחמד בשדה, ואף הופתעתי לגלות שהשדה
רוחש חיים, החסות הם בהחלט דברניות גדולות, התנהלו מספר שיחות
מסביבי בעקר אודות הטיפולים של החסות . כאשר החלטתי ליזום שיחה
עם החסות בקרבתי, נוכחתי לדעת שמידה רבה של התנשאות משתמעת
מהם, כאילו לא הייתי כלל חסה. תירצתי לעצמי את התנהגותם האדישה
בכך שבכל מקרה עדיף לי לבלות קצת זמן עם עצמי, יש בידי הזדמנות
חד-פעמית לא לחשוב על כלום, ולא אבזבז אותה בשיחות עם חסות או
במחשבה על מה לחשוב.

כמובן שלא עבר זמן רב עד אשר פנתה אלי וילמה החסה המכוערת
שלידי ושקעתי אתה בשיחה ארוכה עד דמדומי הבוקר אודות עברה
וקורות חייה, במהרה נוכחתי לדעת שטעיתי כאשר לא בחרתי בה להיות
המנחה של הטיפול שלי.
לוילמה סיפור חיים מדהים, מסתבר שהיא בכלל לא חסה, אלא היא גם
פה בטיפול,אך אחסוך מכם את הפרטים התפלים (מה גם שלא הקשבתי לה
כל-כך).

אמי פתחה לה את הדלת בחיוך מפתיע ובלי לשאול שאלות הפנתה אותה
אל חדרי אשר בקומה השניה. משם ואלך חיי כבר לא היו לנחלתי,
נקודת מפנה, למען האמת דבר זה קרה בו באותו הרגע שפגשתי את
אותה חסהתראפיסטית אך לא היה באפשרותי לדעת זאת עד אשר לא
ידעתי כלום.  ומה כבר ידעתי אז?

הדקות הפכו לשעות ושעות לימים ולפתע הסתבר לי שאני דייר השדה
כבר שבועיים וחצי! רוב זמן ערנותי השקעתי בשיחה עם וילמה, שאט
אט הפכה לחברתי, ובמחשבות על דברים שאני לא צריך לעשות. משום
מה כל מחויבותי הקודמות לא הטרידוני כלל, הייתי משוחרר לחלוטין
מחיי הקודמים, הפכתי מדמות המציאות לדמות מרחפת, הייתי מודע
לסביבתי ולעצמי וכל יום שעבר בשדה הרגשתי שאני הופך ליותר ויתר
מאושר, לא הייתי צריך עוד לדאוג לכלום, אימא אדמה סיפקה לי
הכל. יום יום נזכרתי במשפחתי ובחברי  וכמה הייתי שמח אם היו
עוברים איתי את התהליך הנהדר הזה, מה שלא ידעתי שהם כלל לא שמו
לב לחסרוני.

היה זה לילה רגיל, רגיל באופן מאוד מיוחד, חודש וחצי מאז
שנעלמתי, בו הכל התכער, והתבהר. ניהלתי דיון מעמיק עם וילמה
אודות התפתחות ההליוכרומיה והשפעתה על הצילום המודרני, השעה
הייתה שעה לישון. החסהתראפיסטית שלי התגנבה עלי מבלי משים.
"לך"
"מה לך?"  
"לך הבייטה נגמר הטיפול"
"ככה סתם?!?!"
שתיקה.
"כן"
"אני יכול לבחור שלא לעזוב?"
"אני יחולה להגיד לך לא?"
"למה את עונה שאלה בשאלה?"
"למה אתה?"

התגלגלתי קדימה, פירקתי את צורת החסה הקודמת שלי למצב של
שכיבה. הדבר הראשון ההגיוני לעשות היה לקום ולחלוץ אברים אך
בכל זאת נצמדתי לאדמה הרטובה מטל עוד דקה ארוכה, ידעתי שזאת
הפעם האחרונה שאריח אותה. השתדלתי לנצור את הרגע אבל אי אפשר
באמת, התנחמתי בכך שמחר אתגעגע לעכשיו. לא בזבזתי זמן מיותר
בניסיון להיפרד מוילמה, הבנתי שזה חסר טעם.

השעה הייתה מאוחרת וביתי היה שומם. התגעגעתי לחושך הזה של
הבית, חושך מיוחד, חושך שיש רק כשאין אור, ורק בתוך הבית.
דילגתי במדרגות אל חדרי ונכנסתי פנימה. יצאתי שוב אל המסדרון
לבדוק שאכן צדקתי במיקום, לא, לא טעיתי. זה פשוט לא נראה כמו
החדר שלי יותר. כל התמונות, דיסקים, ספרים או כל דבר אחר
שאפיין אותי נעלמו. לא היה זכר אלי, נראה כמו חדר של מלון,
מיטה, שולחן, מאוורר, טלוויזיה, חדר מת.

הבחנתי בערמת מכתבים שהייתה מונחת על מיטתי, מכתב מהעבודה,
בנק, כמה מחברי, משפחה.  לא משהו יוצא דופן. לא?!
כאשר סיימתי לקרוא את כולם, הבנתי שלא נותר לי זכר בעולם.  
אין עבודה, אין חברים, אין כסף, אפילו לא משפחה.  מה זה הטיפול
הזה?!?  

רצתי חזרה לשדה ונשכבתי באותה נקודה, ניסתי לדבר עם אחת החסות
אבל כולן שתקו . לא נותר לי כלום אפילו לא זכרתי איך קוראים לי
.
עכשיו אני צריך להתחיל הכל מההתחלה. חייכתי