והוא חי חיים של סבל, מרגיש כלוא,
מרגיש כל כך לבד.
יושב בחדר, מהדק ת'חבל,
מרוב בדידות, כי אין לו אף אחד.

בעוד בוקר של יום לא שמח,
הוא מתעורר, שותה קפה חזק.
מהחיים שלו הוא שוב בורח,
ולא חוזר, מהם הוא כבר נחנק.

והוא חי חיים של עצב, מרגיש גמור,
מרגיש כל כך אומלל.
הוא לא הצליח לעמוד בקצב, של המציאות,
וזה נורא חבל.

היא עזבה אותו, עכשיו היא מאושרת,
והוא עצוב, אבל שמח בשבילה.
מקשיב לכל מילה, למה שהיא אומרת,
שזה נגמר מזמן, היא כבר לא אומללה.

והוא חי חיים של סרט, מרגיש מחוק,
שהתסריט הוא רע.
כבר אלף לבבות שהיא שוברת,
הוא מתנחם, שזה כבר לא כל כך נורא.

כמעט עשרים שנים שהוא בטוח,
שזה יקרה, יהיה לו טוב מחר.
לוקח עוד כדור, בשביל לנוח,
כשיתעורר, אולי יהיה כבר מאוחר.

והוא חי חיים של סבל, מרגיש כלוא,
מרגיש כל כך לבד.
יושב בחדר, מהדק ת'חבל,
מרוב בדידות, כי אין לו אף אחד.