[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








נמאס. נמאס לי מהכל, ואני לא לבד.

נעה נדבקת לאיזה איש עסקים הדור שמסתובב עם מזוודה גדולה. היא
צועדת אחריו בהפרש של מספר צעדים, צל זמני דקיק שמלווה אותו
לכל מקום אשר יילך. היא שולחת לי חיוך.
ערן נמצא איפשהו באזור, צועד אחרי הערבי שנכנס לפני כמה דקות,
דואג להישאר מרחק מסוים ממנו, לא למשוך תשומת לב, לא לעורר
חשד. כמו שומר ראש שפוחד לחטוף את הכדור.

אין סיכוי.

הקניון עכשיו מלא באנשים, זאת הזדמנות מצוינת. הרבה ילדים
קטנים מתרוצצים בין החנויות, בשבילם זאת הזדמנות טובה למרוח את
ידיהם על כל דבר, לפלח איזה משהו קטן בזמן שהמוכר עסוק. לקחת
וללכת. לברוח.
הרבה בנות. נערות. לא בדיוק נשים, אך מנסות מאוד שלא להראות
רחוק מכך. מתרוצצות בין ההמונים, מצחקקות, נכנסות לחנויות
הבגדים,  'רק בשביל להביט', יוצאות עם מאות שקלים פחות. עיניהם
מתרוצצות מצד לצד, אולי איזה מישהו חמוד שם לב, מסתכל.

אין סיכוי. לא כאן ולא עכשיו, לאט לאט אני מתחיל להרגיש.

נעה עזבה את האיש עם התיק וצועדת אלי, אבל אני מצליח להתחמק
בזמן ולהזדנב אחרי כהה עור עם מעיל שאף אחד מלבדי לא שם לב
שהוא נכנס בלי בדיקה. כן, אפילו בימינו. אז אולי בכל זאת,
למרות שאני כבר לא ממש מאמין.  אני ממשיך אחריו עד שאני מאבד
אותו בהמון, מתייאש וחוזר חזרה.
נעה רואה אותי כשאני חוזר, יושבת לבד בשולחן בין עשרות הסועדים
סביב. היא מביטה בי בחיוך. לא נורא.

אני ניגש לשבת לידה, נחבט בדרך בעשרות מרפקים, ארנקים נישאים
ברבבות, ידיים אוחזות בסיגריה דלוקה, קפיצות וצחקוקים, פוסעים
על פני.

פעם, לפני שנים, בעולם חיפשו זהב, אנשים בהמוניהם, ממקום למקום
בחיפושים קדחניים. בשנות השישים חיפשו שלום, שלום סמים וסקס.
תמיד מחפשים משהו.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה.
גם אנחנו, אנחנו גם מחפשים. מחפשים אבל לא מוצאים. עוד לא,
לפחות. הזמן עובר ודברים משתנים, ביניהם גם היעדים.

עומר נדבק לשומר הבטחון, תוך כדי שזה בודק תיקים, אחד אחד, של
כל מי שנכנס. תפתח את התיק בבקשה. לא גברתי, אני לא יודע.
סליחה אדוני, לא שמעת מה אמרתי? תודה לך גברתי. עומר נדחס בין
כל האנשים, נכנס ויוצא, פותח מחדש, פעם אחר פעם, את תיק הצד
שלו לרווחה. התיק ריק. השומר מהנהנן, עומר נכנס ולאחר מספר
שניות יוצא החוצה ושוב נדחס חזרה פנימה בין האנשים. עד שהשומר,
צעיר בשנות העשרים, לבוש במעיל כחול, מתפרץ וצועק על עומר,
מזיז אותו הצידה.
עומר עומד מספר שניות במקום, בוהה באכזבה ולבסוף מתרחק, מוצא
ברנש חשוד ונדבק אליו.

כולנו פה, כל המפסידנים, כל האבודים, המיואשים. לכולנו נמאס
מהכל - מהעולם, מהמדינה ומעצמנו. לא יכולים יותר מצד אחד, אבל
אפילו לא מסוגלים להתאבד כמו שצריך מצד שני. תקועים בין לבין
ומחפשים מושיע.

כולם צריכים טיפה עזרה.

אני הייתי הראשון, אחריי ערן, אז נועה, עכשיו יש עוד עשרות,
פזורים בכל רחבי המדינה. אם תחפש, תמצא. על האוטובוסים, נוסעים
הלוך חזור, מקו לקו. בתחנות המרכזיות, מסתובבים הלוך ושוב בין
ההמונים. בקניונים. ליד בתי כנסת. גני ילדים. היום שום מקום
כבר אינו בטוח.

אני מתיישב ליד נעה והיא אומרת לי אין מזל היום. היא עדיין
מחייכת. היא מושיטה לי מילקשייק וניל שקנתה, חצי מלא, חצי ריק,
תלוי איך מסתכלים על זה. הקשית מופנת אלי.
נעה לא נראית כמו מישהי שרוצה למות. אם הייתי רואה את נעה
ברחוב. אם לא היינו מכירים. היא נראת טוב, נעה. נאה, רזה, שיער
חום גולש. כמעט בגילי. היא לא נראת כמו מישהי שרוצה למות. אני
מסתכל על נעה אבל העיניים שלי נמשכות אל מאחוריה, נדבקות על
איזה כהה עור נמוך, לבוש במעיל שעומד בתור ליד דוכן הפלאפל,
מסתכל סביב בעצבנות, מצד לצד. אז אולי.

והמשחקים נמשכים. התאבדות עקיפה, יד שניה. זהה את המחבל.
מעקרונות העולם המודרני - תן לאחרים לעשות את זה בשבילך.

נעה ממשיכה לדבר. נעה מספרת לי שהיא לא רוצה לחזור היום
הביתה.
נעה היפה, עכשיו כבר בלי החיוך, מתחילה לחזור על הסיפורים שלה.
נעה מספרת לי על הבית שלה, על ההורים שלה, על אבא שלה. נעה
כואבת. היא אולי לא רוצה למות, אבל בטח שהיא לא רוצה לחיות.

מאחוריה, הוא ניגש לשלם למוכר. היד שלו נשלחת לכיס המעיל ואני
כבר חושב שזהו, סוף סוף, אבל הוא רק מוציא מטבע של עשר ודוחף
אותו ליד המוכר. ניגש ומתיישב באחד השולחנות הקרובים, לוקח
ביסים גדולים מהפיתה וממשיך לשלוח מבטים סביב.

אני מכיר את נעה רק מספר שבועות, אבל מרגיש כאילו מדובר לפחות
בשנים של היכרות. קל יותר לחלוק כאב מאשר הנאה. היא ממשיכה
לספר ואני כבר לא ממש מקשיב, תוהה אם אולי ערן מצא מישהו ואם
כן, האם הוא יודיע לנו או שיתפוצץ לבד?.
כל-כך הרבה אנשים סביב. הם לא שותפים למשחק, רק עוברי אורח. יש
מתנדבים מהקהל?

מה יהיה אחר-כך? אחרי? זה לא ממש משנה לי. טיפשי ככל שזה נשמע,
אני לא ממש דואג.

ההוא עם הפלאפל כבר לא באופק ונעה אומרת שאנחנו בודדים יחד
בעולם. היא מביטה בי עם העיניים הגדולות והחיוך חוזר. אני לוקח
שאיבה מהקש, ממלא את הפה בטעם מזויף של וניל.
נעה כבר לא אומרת כלום, רק מביטה עלי. היא רוכנת כלפי ומתקרבת
באיטיות עד שהשפתיים שלנו נפגשות.

ומי יודע... ?

בום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גם פרות קשורות
אוכלות דשא.




קיבוצניק אפס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/3/02 18:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד זעירי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה