ארוחת הבוקר של האדם מסתכמת בשלושה מזלגות ונייר
עם המזלגות הוא דוקר את עצמו ועם הנייר הוא חולם.
החלומות שלו הם על מסעות ומלחמה אטומית גדולה
כשהוא מתעורר מגישים לו מזלג ומגבת יבשה לזיעה
הוא תמיד מחכה לחג ואז אומר שהשנה זה לא זה
גם אם הוא מקל ולא אוכל תמיד בבוקר טוען שהוא רזה
ושהוא צריך להשתתף ביותר אירועים של ספורט ותחרויות
אבל בפועל יש לו בעלית הגג יותר תירוצים וניירות
כשהוא שובר את הביצה תמיד עולות מחשבות חדשות
מאז שהוא זוכר את עצמו הוא רוצה לחזור לילדות
לחזור לרחם  לדעת  את מה שעכשיו הוא יודע אז
זה הפטנט של העולם החדש הוא חושב לעצמו
את האור הוא רואה מקדימה  ואת החושך מאחורה
כנראה שהחוויה החדשה תמיד נשענת על משהו אחר
תמיד יש עצב אחרי שמתעוררים ומתעוררים
אפשר לכבות את האור שדלק כל הלילה
אפשר לחזור ולחזור חלילה ואפשר לשכוח
את כל הכוסות של התפוזים הוא מנגב הפוך
את הכוסות של הקפה הוא משפשף טוב טוב
יש טבעת קפאין על החרסינה הבהירה
ויש גושים של גבישי סוכר בקערה הסדוקה
תא סולרי קטן מושך את שאריות הבוקר ומרתיח מים
יש לו רצח בעינים וקצף לבן ממשחת השינים בפה
את כל השמות של השמות הוא מדקלם בשקט
האוטובוס של קו חמש לא מתריע ומנסר את החדשות.

לפחות 15 פעם מסתכל בזווית העין לכיוון החריץ
אולי בפעם הבאה משהו כן יזוז שם ואז-
יפול האסימון או שהפעם כולנו נוכל לחזור הביתה
המספרים נשמעים בקול צורם ומונוטוני כמו מסור
אנחנו יושבים או עומדים בכל מצב ורגע מחכים
מחכים לרגע שמיספר יצרוב לנו את המודעות המוטרדת
יש גם רגעים לבנים שנמשכים יותר זמן ונימצאים מתחת
אין שמים ואין אדמה ואף אחד לא אמר שזה זה מים
הכל נעצר בתוך הקוביה והזכוכיות מתחילות לאט לרטוט
הזמזם קורא והאור נדלק ונכבה נדלק ונכבה
אין דרך החוצה ואין דרך פנימה ויש שקט ויש רעש
למה הוא ממשיך ולמה כל פעם  שהאור נדלק ונכבה הזמזם קורא
למה כל השאלות כבר לא קיימות למה החיים נשארו לבד

כשהתבטל המוות כולם נשארו לבד בממד של חוסר תנועה
מחוגים של רמת הקרינה נתקעו בתוך הריבוע האדום .