תעזבי רגע בצד את כל הצועקים האלה. אמיצים עאלק, צורחים את
האמת שלהם בפרצוף של העולם, בלי לקחת בחשבון שלעולם, מצידו,
יכולה להיות אמת אחרת. יכולות להיות אמיתות נוספות, מקבילות.
מרשים לעצמם לשכוח שהכל סובייקטיבי. מלאים בעצמם. מגלומנים,
נרקיסיסטים, מוכי היבריס, לא זוכרים את הלקח המיתולוגי: האלים
מענישים את מוכי ההיבריס בעונשים החמורים ביותר. הם הראויים
לחמלה פחות מכולם.
אל תוותרי על התבונה שלך. אם את יכולה להכיל יותר, למה לך
להכיל פחות? מה את מתיילדת, מתאמצת לחקות את הסגנון הקלוקל,
הפאתטי של הנשים הצעירות הרוצות להישאר נערות מתבגרות.

תעזבי רגע בצד את כל הצועקים האלה. את כל הצועקות. זה אומץ של
דלפונים. לא מפחדים לשחוט פרות קדושות, ואחרי שהן כבר שחוטות,
מה קורה אחרי?
פעם אחת אפשר לשחוט פרה. אפשר לעשות את זה דרמטי, מרהיב,
מלהיב, פומפוזי, ואז היא מתה ואי אפשר יהיה לשחוט אותה שוב
לעולם. אי אפשר יהיה להתחרט ולהחליט שמתחשק לקחת אותה למרעה
באחו. שזו אופציה מועדפת. ראויה. פיוטית. הפיכה.

תעזבי רגע בצד את כל השוחטים האלה. תראי איך הם אחר כך
מתבוססים בדם של עצמם ושל הנשחטים, בוכים, מקיאים, בורחים.
נוטשים את שאריות ההרס שלהם והולכים להרוס משהו חדש במקום
אחר. איזה גועל.
בשביל מה חזרת לעיר הזאת. כדי לשכוח את הצועקים והשוחטים
וללמוד מהתחלה איך לוחשים, איך מצילים. תראי איך אלוהים מחזיר
אלייך את הטובים בדלת האחורית, מחזיר אותם בשקט בלי שביקשת
אפילו. עכשיו לאט לאט אפשר ליצור משהו חדש. כמו פעם. בזהירות.
החיים קצרים אמנם אבל לא עד כדי כך קצרים. טייק יור טיים. אני
דרוך. אני מת לראות מה תצליחי לעשות.