אני זוכרת את אותו היום, אמא באה, הייתי עם אחותי הקטנה והיא
אמרה; "מעיין, אנחנו, אבא ואני, מתגרשים". זהו!
ואז הדמעות זלגו לי מהעיניים, בלי לומר מילה, בלי כלום!
היא ראתה אותי, ואמרה לי "מותר לבכות" אני אמרתי "לא, סתם
כואבת לי הרגל" אבל זה היה ברור איפה הכאב האמיתי, בלב. לא
רציתי להאמין. זה נראה לי כמו חלום (?). אני עד היום שואלת את
עצמי, זה באמת היה חלום? לא. זו הייתה המציאות. אני לא אשמה.
זה הם. מישום מה, רוב הכעס שבי היה מופנה אל אמא שלי, בעצם, כל
הכעס שלי. ואז, אחרי שנה, זה קרה, הם התגרשו, אבא והיא. שנאתי
אותה, הרגשתי רגשות אשם כלפי אבא, אני יודעת שאמא הייתה חשובה
לו. אבל מעניין אותי, אפילו מאד, למה הם לא רבו לידנו? אולי,
אם היו רבים, זה היה יותר קל להבין שהם, נו, מה אפשר לעשות, לא
נועדו להיות ביחד. אמא אמרה שזה בגלל הרבה סיבות, באותו הזמן
אמא הכירה חבר, הוא היה "בן-בית" אצלנו, היה לו קשר טוב עם
אמא, אני הייתי ילדה מאד סגורה, אז, ולא הכרתי אותו, הייתי
נחמדה ומידיי פעם אומרת איזה "היי" וזהו. פחדתי ממנו, אני
ידעתי שהוא יפרק את המשפחה. ואכן, כשאמא עברה לגור לבד, הוא,
כמו כלבלב, אחרינו. ואז, לא רציתי לראות אותו אפילו, פשוט
שנאתי אותו. הוא "הרס" לי את ה"אשליה" שאמא תהייה של אבא שוב.
הייתי מבלה המון אצל אבא, אמא שלא ראתה את הסבל שלי, כנראה
בגלל ההסתגרות שלי, הייתה מכריחה אותי לעשות דברים שלא רציתי,
כגון: ללכת לארוחת ערב אצל ההורים שלו, להיות נחמדה, לא לנבל
פי... ואני, בליבי, לרצוח אותו! אבל במעשי, לשתוק ולבצע! אבא
היה "גלגל הצלה" שלי. הוא פשוט הבין אותי, הוא גם לא אהב אותו,
את "החבר של אמא".
עם הזמן, למדתי לחיות עם המצב. לא ממש הייתה לי ברירה, האמנם,
אבל לומדים. הייתי מבלה דיי הרבה אצל אבא, הייתי אוהבת אותו
מאד! כשאני אומרת "הייתי" אני מתכוונת לזה במשמעות חלקית. למה?
בגללה! לא אמא, בגללה...
אמא אמרה לי שגם לאבא יש זכות לחיים פרטיים, כמו שלה מגיע וכמו
שלי יש. ואז היא אמרה לאבא יש חברה. חשכו עיניי! שנאתי את אבא
באותו הרגע! לא ידעתי איך "אוכלים" דבר שכזה! זה הרתיע אותי
לגמרי. זה היה ביום שישי, היינו אמורות להיות אצל אבא, והוא
הזמין את החברה הזו בשביל שנכיר אותה, "רק לכמה שעות, וזהו".
אני לא יכלתי. אמרתי לו שאני שונאת אותו! ושאני לא מתכוונת
לראותו אי-פעם בחיי אם הוא לא יפרד ממנה מייד. הוא ביקש יפה,
אפילו התחנן, לא זה לא עזר לו. וכשהיא הלכה, לפני כניסת השבת,
צלצלתי אל אבא ואמרתי לו שאני רוצה לבוא בכל זאת, אמרתי שאני
מצטערת, שאני רוצה להיות איתו. הוא הבין ובא לקחת אותי מאמא.
החזקתי מעמד עד אחרי בית-הכנסת, בארוחת השבת. שם נשברתי, ופשוט
בכיתי. בכיתי גם בגלל סיבה עיקרית אחת- היא! היא הייתה הסיבה!
אבל "בשביל אבא" החלטתי לנסות להתגבר, "אולי היא לא כל כך רעה
כמו שאני עושה ממנה"(?!) ואז, לאחר מספר שבועות החלטתי לפגוש
את ה"קורבן". ראיתי אותה, היא חייכה, הולנדית, גבוהה, עיניים
כחולות, שיער בלונדיני, אושר בפניה. היא אמרה לי: "אני מירים,
את מעיין, נכון?" הנדתי את ראשי לחיוב, והלכתי לחדר. בכיתי שם,
בכי תמרורים, אני ידעתי שהיא באה בכדי להרוס לי את המשפחה,
יצאתי מהחדר שלי וצעקתי בקולי קולות "אני שונאת אותך!"
"שונאת"! ומייד הלכתי לאבא שהיה המום, וביקשתי שיחזיר אותי
לאמא ומייד! וכך היה. אני פשוט לא יכלתי להיות לידה, אפילו לא
לראות אותה בזווית העין. אבל זה לא עזר. אבא כפה וכפה עלי לבוא
ולהיות עם מירים. זה היה בדיוק כמו עם אמא. שנאתי את שני הורי.
ועכשיו, לאחר זמן רב וממושך של סבל וייסורים, הכרתי את
"הפראייר ששלח לי ה'"! קראו לה דנה. היא החברה הכי טובה שיכולה
להיות לאדם כמוני. היא כמובן לא ידעה מכלום, והכי כואב לי,
שדווקא איתה, העמדתי פנים שיש לי משפחה מושלמת, אמיתית,
מאושרת... כמובן שנשברתי! אני זוכרת את זה, חזרנו ביחד מהחוג
שלנו, אמרתי לה שאני חייבת לדבר איתה, היא שאלה "הכל בסדר?"
עניתי- לא. הגענו לבית שלה, ישבנו, אני הסתכלתי עליה והיא "נו?
דברי כבר!" אני לא ידעתי מאיפה להתחיל ואז פלטתי "ההורים שלי
גרושים" והתחלתי לבכות. היא הייתה בשוק טוטאלי! היא ראתה אותי
בוכה, היא לא הבינה למה ואז שאלה: "למה?" עניתי, "למה מה??"
היא הבינה שזה לא הזמן לשאלות, היא חיבקה אותי, חיבוק של אחות,
ואמרה לי שלא הייתי צריכה להסתיר את זה ממנה חצי שנה. אמרתי,
שפחדתי מאד מהתגובה שלה. וזהו ככה סיפרתי לה. היא הייתה
הראשונה, ואחריה, בעזרתה כמובן, סיפרתי לכולם, עכשיו כולם
יודעים. ואז, התחלתי להיות אדם שמח! התחלתי לחייך! שכחתי לרגע
מכל הצרות שעומדות לי על הלב, הסתכלתי במראה ואמרתי, "יש לך
פנים יפות כל כך! ואוו!" ואז, חזרתי אל המציאות הקשה. מירים,
הפסיקה להיות "כל כך מתוקה, נחמדה ומושלמת" והתחילה להיות
נוקשה בעלת מטרה אחת- אבא שלי! אבא ש ל י, שהיה כל כך מאוהב
ולא ראה אותנו. לפי דעתי, הוא עד היום לא רואה. היא הפסיקה
להביא לנו מתנות קטנטנות בביקורים שלה, בשלב מסוים, גם
הביקורים הפכו ל"קבע" היא עברה לגור עם אבא, היא התחילה לפגוע
באחותי ובי! ממני, היא עוד איכשהו מפחדת, אבל אחותי קטנה.

אני רוצה לעצור את הסיפור לכמה שניות ולהגיד דבר מה, אני,
מעיינא, מתכוונת לחשוף לראשונה 'עובדה' שעוד לא חשפתי בפני אף
אחד! קשה לי, אני כותבת את הסיפור ודמעות בעיניי. תבינו אותי!

יום אחד, אבא התחיל לדבר איתי על מירים, הוא ניסה להראות לי
כמה צדדים טובים שבה, אני כמובן שללתי הכל, ואז הוא הפיל את זה
עלי- הוא עשה את זה בדרך חזרה הבייתה. היינו ב"קיריון" קנינו
מגפיים חדשים, הוא אמר לי ככה "אני רוצה להתחתן עם מירים"!
נפלתי! לא נשמתי! הדמעות חנקו אותי! אמרתי לא!!! אבל אף אחד לא
היה שם בשביל להקשיב. ולאחר כמה חודשים, אבא שלי התחתן עם
מירים. אני רוצה לבקש סליחה מכולם! מכל אלה שתמיד דיברו איתי
על מירים ואני אמרתי שהיא "החברה של אבא" היום היא כבר ה-
"אישה של אבא"!
להגיד את זה, אני לא יכולה, אבל לכתוב, אני כן. אני יודעת
שמירים לא אוהבת אותי, אבל, אין לי ברירה, זה מה שאבא בחר, אני
אכבד את דעתו, אבל בליבי, תמיד אשנא את מירים שבעצם לקחה לי את
אבא שלי! למרות שאת אבא, היא לא יכולה לקחת, אבל היא יכולה
להוביל אותו, להוביל אל "הלהבה" שלה. ואז לכלוא אותו בזרועותיה
ולשלוט בו בעצמה, לבדה.
אני לא אוהב אותה לעולם! עד יום מותי. אני אהיה נחמדה, מנומסת,
עד שאחליט שהגיע זמני לנקום דם אבי שנלכד בשבי, אצלה. אני לא
אוותר לה!
ואבטיח לעצמי, ש "לי, זה לא יקרה!".

השנה עכשיו- 2007. אני כבר חיילת.
אבא התגרש ממרים לפני שנתיים. היא השתגעה, ופלא- היום היא כבר
נשואה שוב. אבא שלי מודה בעצמו שהיא היתה "טעות".

אני יודעת שזה לא סיפור ספרותי במיוחד, או מרשים במיוחד, אבל
בגיל 12- 13 (כבר לא זוכרת) זה היה מה שהציל אותי מלשקוע
בדיכאון.