אני יודעת שהוא לא תמיד היה שם, אבל אני בכל זאת לא מצליחה
להיזכר באיזה שלב הוא פתאום הופיע.
אף פעם לא הייתי מהילדים המנודים, שאף אחד לא רוצה לשחק איתם.
להיפך, תמיד הבית שלי היה מעין אטרקציה שמשכה אליה כל מיני
חברים. ביסודי- הייתי מפתה חברות לבוא אלי אחרי ביה"ס באוסף
הברביות והפוני הקטן מארה"ב, וקצת יותר מאוחר- מגרש החניה
הענקי של הבניין שלי שימש כמקום מצוין למשחקי "שבויים" או
"עמודו!", וכשעברנו לבית החדש אז בכלל-כולם רצו לעשות אצלי
מסיבות במרפסת.
אני רוצה להבהיר לכם שהוא לא כמו בסרטים. אני לא יכולתי לראות
איך הוא נראה, או לשמוע את הקול שלו. החבר שלי שונה. הוא היה
מופיע בד"כ בלילה, לפני שהייתי נרדמת, או במקרים שהם הייתי ממש
נואשת-משעמום, ולפעמים גם מדכאון (אבל רק לפעמים).
בכלל, אני חושבת שהוא לא טיפוס שמדבר הרבה, כי אני יכולה לספור
את הפעמים שהוא אמר יותר מכמה מילים-על יד אחת.
תמיד כשאני חושבת עליו, אני מתמלאת כולי גאווה בקשר המיוחד
שיצרתי לעצמי.
הייתי יכולה לשבת ולדבר איתו על כל מה שעובר לי בראש, בלי שהוא
יעביר עלי שום ביקורת, והוא גם תמיד הכיר את האנשים שדיברתי
עליהם, בלי שהוא יפגוש אותם בכלל.
כשהתבגרתי יותר, הוא לימד אותי איך להתנשק. בלילות שהיה לי
משעמם היינו שוכבים, לא סתם מזדיינים-אלא מאהבה. וכשהייתי
מתחילה להתמרמר על גורלי המר והבודד, הוא היה מגשים את פנטזיות
הניחום שלי, ומחבק אותי חזק, מסדר לי את השיער ומנקה את האיפור
שנמרח.
בסופי שבוע, כשהייתי יושבת ומשתעממת, היינו רובצים מול
הטלוויזיה, ובולסים חבילות תפוצ'יפס, או ליטרים של גלידה, או
כל דבר אחר ששכב במטבח ועשה רושם אכיל.
הוא היה הסוד הכי שמור שלי, ואף אחד לא ידע עליו.
כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, אמרתי לעצמי שאני כבר יותר מדי
גדולה בשביל כל הקטע הזה של חברים דמיוניים, וכשסיפרתי לו את
זה, החלטנו ביחד שכדאי שנתפוס קצת מרחק.
החזקתי מעמד עד התואר השני, אבל כשחשבתי שאני בהריון מהמרצה
שלי, ישר קראתי לו. בסוף המשבר (שהתברר בכלל כסתם איחור
שיגרתי), שוב אמרתי לעצמי שאני צריכה להיגמל לגמרי.
היום החברים שלי הבריזו לי בפעם השלישית ברציפות, אז קבעתי
איתו באיזה בית-קפה חדש ששמעתי עליו. אבל ממחר אני גומרת עם
כל זה. חברים זה לא דבר שאמור להישאר לנצח,
רק בסרטים ובחלומות. |