זה היה חלום. אני עוצמת את העיניים, מרגישה איך זאבי הזיכרון
רצים עכשיו, מנסים לצוד את ארנבות התמונות של החלום. היה שם
איש גבוה ובהיר, כמו האנשים מהצפון שמגיעים לפעמים לעירה, והוא
היה טוב אלי. הייתי שלו. יותר מזה אני לא מצליחה להיזכר,
ומרגישה שכל הארנבות בטוחות עכשיו, מסתתרות בין עצי היער. יותר
מהזיכרון הזה כבר לא יגיע. הזאבים מתיאשים מהמרדף. אני מתישבת
וקמה מהמחצלת בזהירות, שלא להעיר את ג'ינג-יי וג'ינג-אר,
ויורדת למטה למטבח. עדיין חושך, אני מגששת אל החלק האחורי של
המטבח ועורמת עצי הסקה על הידיים, מניחה אותם במרכז החדר היכן
שמסומן ריבוע של בוץ על הרצפה. אני מדליקה נר ושוברת את אחד
העצים עם הגרזן הקטן, ומדליקה אותו. האש מרקדת בפצפוצים שמחים,
מתחילה להביס את קור הבוקר הצורב. אני מניחה קומקום עם מים על
העצים הבוערים ואת סיר האורז על מתקן המתכת שמעל לאש וניגשת אל
ארון העץ עם גילופי הדרקונים האדומים כדי להוציא את האורז
בשביל השי-פן, דייסת האורז המתוקה. הדרקונים שואגים חרש בפיות
מתקלפים, מזכירים שעבר זמן רב מאז פחדתי מהם, בילדותי בבית
הורי.
חריקות הרצפה בחדרה של מאמא פו מספרות לי שהיא מתעוררת. צריך
להביא לה את האופיום לפני שתתחיל לצרוח ווו-ג'ינג יתעורר
עצבני. הוא אוהב להתעורר בעצמו ולקרוא לי שאעלה אליו, כדי
שיוכל לבוא אלי לפני שהוא יורד לארוחת הבוקר. אם ארוחת הבוקר
מוכנה לפני שהוא מתעורר אני עולה ומוציאה את הילדות מהחדר.
אני ממהרת למעלה אל מאמא פו, גוש האופיום בידי. בפינת החדר היא
מכווצת על המחצלת שלה מתחת לשמיכה, אמו של וו-ג'ינג שהיתה פעם
אישה יפה וגאה. זה היה מזמן, לפני שתים-עשרה שנים כשרק הגעתי
אל משפחתי החדשה, ילדה מחייכת בת שש, בשביל להתחתן עם בעלי בן
השמונה. מאמא פו אהבה אותי מההתחלה ואמרה תמיד שאהיה אישה
טובה, כשראתה כמה אני משתדלת להשביע את רצונה וללמוד להיות
צייתנית, לדעת להכין את האוכל שבעלי אוהב, לנקות את הבית
ולעבוד את האלים ואת אבות המשפחה. היא לימדה אותי את כל מה
שאימי לא הספיקה ומעולם לא נזקקתי למכות בשביל ללמוד. לא ממנה,
בכל אופן. לא ממאמא פו. אבל מאז שהיא התמכרה לאופיום היא בקושי
עוזבת את חדרה, ואני שמחה בשבילה שהיא לפחות רגועה ולא עצבנית,
גם כשהגשמים לא יורדים על השדה וגם כשהחורף קשה והשלג מכסה את
הכפר וחוסם את הדרכים אליו. אני מדליקה את המקטרת ומגישה אותה
אל שפתיה ברגע שהיא פוקחת את עיניה השחורות, פניה הקמוטות כמעט
מחייכות אלי.
למטה הקומקום רותח, ואני מרחיקה אותו מהאש ומפילה לתוכו שלושה
עלי יסמין יבשים, ומוסיפה את האורז לסיר. בינתיים השמים
מתחילים להתבהר והכפר נראה רחוץ ונקי. ירד גשם בלילה ואני
מתפללת לבודהא שלא ירד שוב, כי וו-ג'ינג צריך לקטוף את האורז
היום. הפסגות הלבנות מסמנות לנו שבקרוב החורף מגיע והשלג ירד,
ווו-ג'ינג צריך לרדת לעירה ולמכור את האורז לפני שהשלג יחסום
את הדרכים.
אני מרתיחה שמן ומחממת חלב סויה מתוק, מטגנת את היוטיאו, הלחם
הארוך, כמו בכל ארוחת בוקר. כשהכל מוכן אני מעלה מגש אל מאמא
פו, ונכנסת בשקט לחדר שלנו, אומרת לעצמי שעוד כמה דקות והכל
ייגמר. עד לפעם הבאה. וו-ג'ינג כבר מתמתח ואני מספיקה להבריח
את הילדות בדיוק לפני שהוא תופס אותי בפרק היד ומוריד אותי
בכוח אל הרצפה. אני מורידה את המכנסיים ובתנועה מהירה מלקקת את
אצבעותי ומרטיבה את עצמי, שלא יכאב כל-כך. בפעמים הראשונות
וו-ג'ינג היה מלטף אותי לפני שהיה נכנס ואז היה רטוב לי שם ולא
כאב.
בערב אני נותנת לוו-ג'ינג מנת בשר כפולה. מחכים לו ימים קשים -
הוא צריך לרדת אל העירה עם האורז שמוכן עכשיו בשני סלים גדולים
שאותם יאזן על כתפו בעזרת מקל, ולחזור עם אותם סלים מלאים בקמח
וירקות שיספיקו לנו לכל החורף. בעוד כמה ימים השלג יחסום את כל
הדרכים מהכפר ואנחנו נהיה סגורים על מדרון ההר למשך כמה
חודשים, הגברים משתכרים ומשחקים קלפים, הנשים מנסות לשכוח את
סבלן במשחקי מא-ג'ונג וסיפורים לילדים.
האור היחיד עכשיו זו האש שסביבה אנחנו יושבים, הקולות היחידים
הם נקישות המקלות ורעשי הלעיסה שלנו. ג'ינג-יי וג'ינג-אר שקטות
היום, הן יודעות שמחר אביהן ילך לשלושה ימים, שלושה ימים שבהם
אפשר לצחוק ולשחק בלי חשש מהיד המונפת בפתאומיות וללא אזהרה.
אבל ביום שלפני המסע וו-ג'ינג זועף במיוחד, חושב על הדרך
המפרכת שמחכה לו מחר, יום שלם של הליכה מהירה בהרים המתקררים
מיום ליום. וחושב גם, כך שמעתי מדברות הנשים האחרות, על נשות
העירה היפות ועל בתי התה, לשם מגיעים גם כן חלק מיבולי הכפר.
אני מדליקה לוו-ג'ינג את המקטרת ומעלה את הילדות לישון. הערב
הזה הוא הערב היחידי בשנה שבו הוא מעשן, הערב שלפני המסע אל
העירה. האופיום עושה את העצמות קלות ואת כאבי  הדרך חלשים
יותר. האופיום גם מחליש את הגוף ואני יודעת שבעוד רגע אני
אצטרך לעשות לו הצגה.
"וו-ויי," הוא מניח את המקטרת ומסמן לי לגשת אליו. אני עוצמת
את העיניים בכל הכוח כשהוא מוריד את מכנסי הכותנה שלי. הוא
מושך אותי למטה ומסמן לי, ואני הולכת על ארבע מסביב לאש,
מתפללת לאלים שיתנו לי להיות לו אישה טובה ושלא יכעס לפני
המסע. אני מתקרבת אליו בזחילה לאחור, כמו שהוא תמיד רוצה בערב
הזה, ויודעת שבעוד רגע המכה שתבוא או לא תספר לי האם האלים
שמעו את תפילתי.
המכה לא באה, רק הכאב החד הזה שקורע אותי כשהוא נכנס לתוכי.
אני מחייכת.
למחרת בבוקר, בתוך השלג היורד, אני צופה בדמותו החסונה מתרחקת
בתוך שיירה של גברים כפופים תחת משאם. שלושה ימים. שלושה ימים
שהנשים בכפר שלנו יכולות לחייך. השלג מתחזק ואני נכנסת פנימה
ומתחילה לנקות. שלושה ימים. ואחר כך? אני מתכווצת למחשבה על
היד המונפת, וכשצחוקן של הילדות מגיע מהחצר הדמעות פורצות. אני
מעיפה מבט אל הפסגות הלבנות, נזכרת בסיפור שאימי סיפרה לי, על
הנערה שבעלה התאכזר אליה עד שיום אחד לא יכלה לסבול עוד וברחה
אל ההרים. כשכבר כמעט מתה מרעב ומקור ריחמו עליה האלים והפכו
אותה לכוכבים, ובכל שנה מחדש שמלתה הלבנה מכסה את ההרים. עכשיו
אני מחייכת, עולה ולובשת את השמלה הלבנה שלי.
בחוץ השלג מגיע עד הקרסוליים ואני יוצאת אל השביל שבין הבתים,
ומתחילה לעלות. מאתיים צעדים וששת בתי הכפר מאחורי, וכאן השלג
כבר מגיע עד הברכיים. הרוח נכנסת מתחת לשמלה, מלטפת אותי
בעדינות, ומאחורי כבר לא רואים את הכפר. מסתכלת אל השמים, מחכה
להפוך לכוכבים, אני ממשיכה לעלות.