היא התנתקה מהדלת והתחילה להתקרב לכיוונו בצעדים איטיים. באותו
רגע הוא ידע שהוא מאבד אותה. היה בזה משהו קומי, אפילו
פרדוכסלי אפשר להגיד, בהבנה הזו שלו שהוא מאבד אותה דווקא ברגע
שבו היא מתקרבת אליו. הוא כמעט חייך. הוא לא ידע את זה אז, אבל
הרגע הזה, שבו הוא מרגיש שהוא מאבד אותה בזמן שהיא מתקרבת
לעברו, ייחרט בו לתמיד. התמונה שלה מתקרבת, התחושה שהיא
מתרחקת, הכמעט חיוך. בשלושים השנים שנותרו לו לחיות הרגע הזה
הולך לחזור אליו בהרבה חלומות, וגם את זה הוא לא ידע עדיין.
הוא גם לא ידע אם הוא צודק בהרגשה הזו שלו, אולי בסוף הם
יתחתנו, אבל זה לא משנה. רק התחושה משנה, התחושה שהוא מאבד
אותה. וגם לאחר שלושים השנים האלה, בגיל חמישים ותשע כשישכב
בבית חולים אחרי שבץ מוחי, מחובר למכשירי החייאה, זו תהיה
התמונה היחידה שמוחו המתפורר יצליח לצייר לו, בימים האחרונים
שלו על האדמה.
מתקרבת אליו, עם הטייטס השחורים שמדגישים את הרגליים הארוכות
שלה. הוא כמעט חייך אבל הוא לא, כי היה לו עצוב. הוא אהב אותה,
אולי יותר מתמיד, וציין לעצמו בשקט של תוך המחשבות שלו עוד
פרדוקס. תזכור את הרגע הזה כי עוד מעט כבר  לא תרגיש ככה, הוא
שמע בתוכו קול מדבר, הקול של דוקטור פריד, הפסיכולוג שלו. חלק
ממנו שדיבר בתוכו ובחר להשתמש בקול של דוקטור פריד בשביל לעשות
את זה, אולי מספק בכך חומר לעוד כמה דקות של שיחה בפגישה הבאה,
אולי לעוד כמה שבועות של פגישות. הוא חישב שאולי הבחירה הלא
מודעת שלו לדבר בקול של דוקטור פריד תעלה לו איזה שש-מאות שקל,
וזה הרגיז אותו. באותה שניה בדיוק החליט להפסיק ללכת
לפסיכולוג. והוא יעמוד בהחלטה הזו, אפילו שהיא תעלה לו באשפוז
של חודש בגהה, אבל באותו רגע הוא לא יכל לדעת את זה, כי זה עוד
לא קרה. וגם אם היה  יודע לא בטוח שזה היה משנה לו משהו. אחרי
הכל אתה יכול ללמוד על עצמך לא פחות מחודש במחלקה סגורה מאשר
בעשר שנים של טחינת מים ביוקר על הכורסא במשרד של דוקטור פריד.

המוח שלו עבד מהר, ובינתיים היא הגיעה עד אליו. הוא התישב על
קצה המיטה והיא נעמדה מולו, מלטפת את השיער שלו שעוד היה רטוב
מהמקלחת. הוא נצמד אליה, מנשק את הפטמות שלה דרך החולצה
הצמודה, לא מצליח להחליט אם הוא רוצה יותר להיקבר עכשיו בין
השדיים הגדולים שלה ולבכות לתוכה או להשכיב אותה על המיטה
ולחדור לתוכה. הפטמות שלה התקשו מתחת לחולצה והמוח שלו המשיך
לעבוד באותה מהירות. פעם ברגעים כאלה המוח היה מפסיק לעבוד,
כאילו שהסקס היה עושה לו איזה קצר במחשבות, ורק הגוף שלו היה
עובד. הוא חשב על איך שמחר בבוקר הוא יראה אותה לידו וירגיש
מאושר. תמיד היה לו חלום כזה, להתעורר בבוקר ולמצוא לידו מישהי
נהדרת כמוה, מישהי שהוא ישמח לדעת שבסוף היום היא תהיה שם שוב.
והוא עדיין הרגיש כמו חלום, ובכל בוקר היה מתעורר לגלות שהחלום
הזה נמשך גם לשעות הערות, כמו בשיר ההוא מהקייטנות על האיש
שחלם שהוא מת.
"איש אחד חלם שבלילה הוא מת
ובבוקר הוא קם וראה זאת אמת"
השיר הזה התנגן לו בראש ועדיין הוא הרגיש עצוב, ופתאום הוא
גילה שהיא יושבת עליו, והיא כבר בלי חולצה. מכאן כבר אין דרך
חזרה. הוא הלך על חבל דק, והפך בכך מה שיכל להיות דימוי
פוטנציאלי עייף למציאות מפחידה. כי אם סיבים חותכים לך ברגל,
כל משב רוח מאיים להפר את שיווי המשקל שלך, והאדמה נמצאת עשרים
מטר מתחתיך - אז אתה על חבל. כל תנועה היתה מסוכנת. היא היתה
מעליו, והוא שקל להזהיר אותה, לומר לה שהם נמצאים עכשיו על חבל
ושכל תנועה מיותרת עלולה לרסק אותם, אבל הוא לא רצה להפחיד
אותה. במקום זה הוא שמר עליה וניסה לאזן כל תנועה שלה עם אחת
משלו כדי לשמור על שיווי המשקל שלהם. וככה הם הזדיינו, כשהחיים
שלהם מונחים על הכף, ומצד אחד לא היה אכפת לו שיתרסקו, אבל
אינסטינקט מושרש של הישרדות גרם לו להיזהר בכל זאת.
אחרי שהם גמרו, הוא כמה שניות אחריה, הוא הוריד אותה ממנו
בזהירות וירד גם, מחבק אותה. תוך כמה דקות היא נרדמה. הוא שמח
שמחר בבוקר היא עדיין תהיה שם, ובאותו זמן הוא גם היה עצוב.