בקפה של מונה כמעט כל המבקרים הם אותם מבקרים מלפני 50 שנה.
רוב האנשים כלל לא מכירים את בית הקפה שלה, ולא טעמו את הקפה
המיוחד, עם הטעם והארומה העשירים במיוחד. כל מי שלא מכיר את
הקפה של מונה, בכלל לא יודע מה זה קפה. ורק המבקרים הקבועים שם
לוגמים את הקפה המשובח שלה, ובעצם מפתחים לעצמם חיים בקפה של
מונה, ומכירים את כל המבקרים שם, יודעים מהו קפה אמיתי, ולא
מתפשרים על איכות.
קחו לדוגמא את ראובן, שהוא אדם כבן 70 ומכיר את הקפה של מונה
מהיום בו הוקם. הוא הגיע לשם בטעות, כשחיפש חנות תכשיטים לקנות
לאשתו טבעת נישואין, אך במקום החנות הוא מצא את הקפה של מונה,
והתאהב. והוא גם הזמין את אישתו מרגלית באותו יום לקפה וסיפר
לה שרצה להביא לה טבעת נישואין ובמקום זה מצא את הקפה של מונה.
והיא, שטעמה מהקפה התאהבה בו ובראובן, והם ערכו את החתונה
כשמונה היא אורחת הכבוד.
אבל מה זה חשוב עכשיו, נוסטלגיה נוסטלגיה...
הקפה שלה עוד עומד וקיים, באבן גבירול פינת המלך ג'ורג', אז
למה לדבר על העבר? רוזה היא כבר לא צעירה, והיא מעסיקה מספר
עובדים במקום כי היא "כבר לא מה שהייתי פעם", כדבריה. אבל הקפה
ממשיך להיות טוב כל כך, והיא ממשיכה לא לומר את המתכון שלו.
אבל מה זה משנה, כל עוד אנו נהנים?
אתמול פגשתי איש שהתחיל לדבר איתי באמצע הרחוב ושאל אותי איפה
יש בית קפה בסביבה הקרובה. כמובן שישר המלצתי לו על הקפה של
מונה, והוא הגיע לשם בעקבותי מאחר ובדיוק הלכתי לשם, כבכל יום
חמישי אחר הצהריים.
נכנסנו לקפה של מונה ומבטים נשלחו לעבר אותו אדם שמאוחר יותר
נתגלה לי ששמו הוא יונתן.
אנשים בקפה של מונה לא רגילים לראות פנים חדשות. אף אחד חוץ
מהקבוצה הקבועה של בית הקפה כלל לא ידע על קיומו של הקפה של
מונה. אז אנשים החלו לשאול אותו מהיכן שמע על כך, כאשר התיישב
ליד החלון בשולחן הקטן, הזוגי. הוא נראה מופתע יחסית לשמע
השאלה שבאמת נראתה קצת חסרת קשר באותו רגע, אבל ענה בכל זאת.
"היא הביאה אותי לפה", הצביע עלי.
כולם חזרו לעיסוקיהם והמשיכו ללגום את הקפה שלהם. ניגשתי לעבר
השולחן הקבוע שלי, ביחד עם עוד שלושה אנשים שמן הסתם כבר
הכרתי, והזמנתי קפה הפוך, ההזמנה הרגילה שלי. כמובן שקיבלתי
אותה תוך שתי דקות מרגע ההזמנה, וכמובן שטעמו היה צפוי - מתוק,
אך לא מדי והמרירות של הקפה נבלעה בתוך החלב המוקצף.
האיש הזה כבר התכונן לצאת, והייתי חייבת לדעת מה הוא אומר על
הקפה. בעידודם וביטוי רצונם של האחרים ליד השולחן, פניתי אליו
בשאלה המקורית. "טעים, לא ציפיתי לקפה טוב כזה מבית קפה חדש כל
כך" הוא אמר.
"בית קפה חדש??" שאלו הסובבים ששמעו את תשובתו, "הקפה של מונה
קיים למעלה מ 50 שנה!"
"באמת? אז כנראה שהטעם משתבח עם השנים, ככל הנוגע לקפה", הוא
המהם תחת שפמו הדק.
"ייתכן", עניתי, "בעצם, זה בטוח..."
"לפחות עכשיו יש לי לאן לפנות כשאני רוצה קפה טוב באמת", הוא
חייך ויצא מן הדלת.
ואכן, הקפה של מונה קיים כבר זמן רב, ובטעם לעולם עוד לא
השתנה, ואותו טעם מוכר וטוב של הקפה, מורגש על שפתי בכל יום
חמישי אחר הצהריים. ואותו אדם, שגרמתי לו להגיע באותו יום
חמישי לקפה של מונה, חזר מספר פעמים מאז, והוא מביא עימו אנשים
חדשים, ופרצופים חדשים. אנשים מתחילים לגלות את המקום הקטן
והקסום הזה ששמו "הקפה של מונה", וכולם, בלי יוצא מן הכלל,
מתאהבים. ואין זה מפליא כלל, הקפה של מונה רק משתבח עם הזמן.
ומונה אותה אישה מקסימה ומנהלת נפלאה של בית קפה מוצלח, עם
אנשים שמתחילים להתחדש עכשיו...
הקפה של מונה לעולם לא יאבד מטעמו, וכעת, משרבים יותר מכירים
אותו, אז אולי הוא יהפוך לבית קפה גדול, אבל לעולם לא גדול
מידי, שלא יאבד מרמת החמימות והביתיות שלו.