זה מוזר איך שהדברים אף פעם לא יוצאים כפי שתכננו אותם. תמיד
ייצאו הפוך ויגרמו למפלה במצב רוחנו ובמקרים מועטים, אולי, אף
לעלייה.
כגודל הציפייה - גודל האכזבה, טוענים האנשים. ואני תוהה אילו
אנשים בדיוק, ומי החליט שכבר אי אפשר לחלום חלומות בהקיץ על
גבר חלומותייך, בגלל ש"אם נצפה - נתאכזב".
ולפעמים אני באמת מוצאת את עצמי הודפת בכוח פנטזיות ממוחי רק
כדי למנוע את האפשרות שהן לא יתגשמו אם אפרק אותן לגורמים
ואריץ אותם במוחי חלק אחר חלק.
תמיד היה לי דמיון מפותח. הייתי מוצאת לי קורבן כלשהו ומעלילה
עליו עלילה בדיונית, מתארת במוחי בדיוק מה אלבש ומה אומר
כשיכרוך את זרועותיו סביבי ואיזה ריח יעלה בנחיריו בדיוק כאשר
יישק לשפתיי.
לפעמים הקורבן היה קרוב אליי, בן כיתה, או חבר של-. לפעמים הוא
היה קרוב כמרחק הטלוויזיה ממני, כאשר צפיתי בו על המרקע.
אבל הגיבור הדמיוני האהוב עליי ביותר, שגם היום מככב לא פעם
בחלומותיי הוא (אם נשתמש במונחים מודרניים) המאהב הוירטואלי
המושלם.
היה לו קול סקסי ששילח גלים של עונג במורד עמוד השדרה שלי, היו
לו מילים מסוגננות ששבו את האינטלקט שלי לעד, היו לו מנגינות
והיו לו שירים והעיקר - הייתה לו נפש של משורר.
ומשורר הוא אכן היה, פיוטי עד לעצם האחרונה בגופו. מטריף אותי
ברומנטיקה השזורה בדבריו ומצליח בכל פעם מחדש להסעיר אותי, אף
שרחוק היה ממני אלפי קילומטרים אל האופק.
כן, זה היה הוא. המאהב הוירטואלי שלי. היו לו מילים, אך לא
הייתה לו צורה. אל תוך עיניו מעולם לא הבטתי, את שפתיו לעולם
לא טעמתי. ודמותו הייתה אמיתית רק לעיני רוחי ותו לא.
ואהבתי אותו.
ועדיין נותרו בי שרידים של רגש כלפיו.
כי פנטזיה הרי לא שוכחים. וזה עצוב, אני מניחה. כי כפי שאמרתי
- חלומות לא מתגשמים, ועם הפנטזיות שלך - אף פעם לא תתחתני.
ולכן, אני מרשה לעצמי להמשיך לחלום עליו ולתאר לפרטי פרטים את
אהבתנו הפורחת ואת הפירות שתביא ולו רק כדי לדעת שאם לא אשא
אותו לאיש - אוכל תמיד לדמיין אותו אוחז בידו טבעת ועונד אותה
על אצבעי.