בדרך שבה היא נכנסה לחייו, משומקום, כך היא גם עזבה אל
ה"שומקום" העמוק והנצחי. לא היה דבר שהוא היה מסוגל לעשות. הוא
הרגיש שיכולת ההשפעה שלו שווה ליכולת ההשפעה של צופה מהצד. כך
גם זה היה כשהם היו ביחד. הוא תמיד הרגיש כמו אחת הדמויות האלה
שמלוות את העלילה, לא מקדמים אותה ולא מוסיפים או תופסים חלק
בה. עומדים שם ואולי מידי פעם גם מדברים ודיבוריהם שווים
לקולות הרקע, ציוץ הציפורים או זמזום הזבובים.... תפקידם הוא
אפסי וכך גם היה תפקידו. בזמן שהוא ישב שם על הספה והביט על
אותה מיטה ריקה, הוא התחיל להרהר בראשו אם הוא אחרי על הסיבה
שהתפקיד שלו כל כך אפסי בעלילה. הוא חשב על האפשרות שזה גם
בגללה וגם יכול להיות שפשוט כך זה סתם קרה. ההרהורים האלה לא
הובילו אותו לשומקום והרי זה המקום שאילו רצה להגיע, למקום בו
היא נמצאת. תמיד הוא נהג לצייר בדמיונו את שומקום כנקודה קטנה
ושחורה על אותו נייר לבן אין סופי. נקודה שונה, מיוחדת ולא כל
כך בולטת. כמו בחיים גם בנייר, שום דבר לא יכול להיות בולט כי
הלבן הזה כבר כל כך שחוק שהכל ניראה כבר מבולגן. הנקודה המוזרה
הזאת קצת מעצבנת, לא משנה כמה מתקרבים אליה אז היא תמיד תמשיך
להישאר קטנה ורחוקה. הוא אף פעם לא הצליח להגיע אליה או אפילו
להתקרב טיפה. היא כמו האופק או קשת בענן, את כל החיים אפשר
לבזבז במרדפים אחריה ואף פעם לא נצליח להתקרב טיפה. לפעמים
אפשר גם לומר דבר דומה על האושר או עליה... כולם ציירו את
שומקום כחור שחור ואין סופי, מקום ענקי ובו הכל הריסות, הכל
מוחרב. אחרים ציירו את שומקום בהיפוכו המוחלט. גן קטן וירוק
ובו הכל אמיתי וטוב. פעם מישהו גם אמר שבשומקום נמצאות כל
התשובות לשאלות האלה שאין להם תשובה. והוא המשיך לראות את
שומקום רק כנקודה קטנה ולא חשובה אך עכשיו הנקודה הזאת הפכה
למרכז עולמו כי היא נמצאת שם. היא בהחלט התשובה שפוטרת אותו
והוא אהב אותה כל כך... לפעמים הוא לא היה באמת בטוח שהוא אוהב
אותה. היו רגעים שהוא בכלל לא היה בטוח מה זאת אהבה. הוא סיבך
את עצמו והגיע למצב שהוא לא יודע בכלל אם מה שהוא מרגיש כלפיה,
אם זה אהבה? ... מה שזה לא היה אז זה תפס לו בחיים חלק גדול
ומשמעותי. מי בכלל מסוגל לדעת מה הכוונה לאהבה? ... הוא חושב
עליה כל הזמן, רוצה להיות איתה כל הזמן, מדבר רק עליה כל הזמן,
נותן לה את כל הזמן וכל הזמן זאת לא הכללה אלה המציאות
האמיתית. הוא גם נשבר כל יום מחדש שכשהוא מגלה מחדש את העובדה
שהיא לא רוצה באותה כמות וצורה שהוא כן רוצה אותה. כך הוא
הרגיש ורצה אך איך הוא היה מסוגל לדעת שלזה קוראים אהבה? ...
הוא הבין במהרה שהוא מטביע את עצמו עמוק מידי בתסבוכים ושאלות
וזה רק יטביע את מצבו הפיזי והנפשי. הוא צריך ללמוד לשחות
ולהפסיק לצלול עמוק מידי, למקומות שלא יישאר מספיק אוויר בכדי
לחזור בחזרה. הוא יכול להתעלף אז זינק מהמים והחליט שהוא אוהב
אותה וכה הוא מרגיש... לפחות ככה הוא חושב...
באותו בוקר השמים היו בהירים אך אפורים במקצת. בכל תמונת
השמיים היה רק ענן אחד, צורתו מזכירה משהו דומה ליד. יד מושטת
לנו מלמעלה ומנסה לאחוז בנו אך היד לא הצליחה, היא התרחקה
ועננים אפורים החביאו אותה. עד הצהרים כבר לא היה לה זכר.
הוא הרגיש טוב עם ההחלטה שלו ללכת ליום העבודה הרגיל שלו למרות
שחלק ממנו, כל הבפנים של הפאזל, נלקח. התמונה של התינוק שנלקחה
ממנו הסוכרייה שלו נורה התאימה למה שהוא הרגיש. הטעם שלה היה
חסר לו בפה, המגע שלה היה חסר לו בכפות ידיו, זוג הלהבות שבערו
בעיניה היו חסרות בעינו ובלי אור הלהבות אין הוא עוד מסוגל
לראות דבר. החלטתו חיזקה אותו, עצם העובדה שהוא הולך לעבודה
למרות שאהבת חייו נלקחה... הוא לא לגמרי היה שלם עם ההחלטה כי
ידע שהוא עלול להישבר למיליוני רסיסים בכל רגע אך האמין שאולי
העבודה תגרום לו להתעלם מהסדקים שבלב וכך אולי הוא לא ישבר.
הוא הלך ברגל, תמיד אהב לטייל. כבר מילדותו נהג להסתובב
ברחובות יישובו ולהתבונן באנשים העוברים ושבים. הוא אהב
להתבונן בהם וללמוד אותם לפי תגובתם למקרים שונים שנוחתים
למרגלותיהם באמצע הרחוב. דברים פשוטים ולא מסובכים במיוחד...
למשל האיש שעומד בטור לכספומט ובכל רגע מציץ בשעונו ומקפיץ את
רגליו בצורה משונה. הרי היה ברור שאותו איש כנראה ממהר והגיב
לטור שהוא ניקלע אליו בעצבנות ובחוסר סובלנות. ניתן להבין מכך
שבטח אותו איש נוטה להגיב בצורות פוגעות ומעליבות במצבי לחץ,
אותו איש לא מסוגל לתפקד ברוגע וסובלנות תחת לחץ. את כל זה היה
אפשר גם לראות רק ממבט חטוף בעינו. הוא כל כך אהב להסתכל על
מבטים של אנשים ולפרש את המצב הנוכחי שלהם רק לפי המבט. אם היא
עכשיו דואגת או שהוא עכשיו חושש או שהיא מחפשת.... אפשר ללמוד
רבות רק ממבט בעיניים של אנשים, אפילו זרים. זה היה אחד
מהתחביבים היותר אהובים שלו. זה גרם לו לשכוח ממצבו ומחייו
והכי חשוב מבעיותיו.
באותו יום כל זה לא קרה. הרחובות היו ריקים מאדם, שקט שמקפיא
את הגוף, מסמיר ומשאיר צמרמורת נוראית. הוא הביט בשעונו וחשב
שאולי יצא מוקדם מהרגיל אך שעונו הראה את השעה 12 בצהרים. הוא
המשיך ללכת לכיוון עבודתו בהחלטה להתעלם מהשקט המוזר וזה החלטה
די קשה. תמיד קל להתעלם מהרעש אבל להתעלם מהשקט זו יכולה להיות
קצת בעיה. דמיונו כבר ישתולל כמו מטורף והמציא כל כך הרבה
סיפורים ותיאוריות שמסבירים את המתרחש, סיפורים שיכולים להיות
תסריטים מצוינים לסרטי מדע בדיוני.
היא השאירה נוכחות בכל פינה בחיים שלו, והנכוחות הורגשה אף
יותר אחרי שהיא עזבה. העתק פניה מצטייר בכל דבר שעליו עיניו
נתקעו ליותר משבריר שניה, בכל פעם שדמיין שראה אותה הוא יתמלא
רוגע אך באותה מידה געגוע. הוא לא הרגיש דבר חוץ מהכאב הפנימי
הגדול שנובאה מהאהבה שאם הזמן רק גדלה, כדור האש שמשתולל בגופו
החלול. כדור האש נותן הרגשה של ריקנות וחיסרון למשהו יקר ואהוב
וכך זה גם היה, אהובתו הייתה חסרה לו.
בעבודתו הכל היה נראה העתק להעתק הקודם לו, ובכל העתק ראה את
תווי פניה מתבהרים ומקבלים פוקוס עד שהוא מתעורר ומאבד את חוט
הדמיון שהוביל אותו אליה, או למה שהיא השאירה לו וזה רק
זיכרון.