השדה היה ירוק כולו ,הרוח שהצליפה בפני הזיזה את הצמחייה
לכיוון אחיד ומעט העיקה עלי אבל אני בכל זאת המשכתי לרוץ בין
גלי הצמחייה שהרוח יצרה. זה היה יום מעונן ובשמים יתקבצו להם
בפינות בודדות מספר מצומצם של עננים אפורים, הרוח הייתה קרירה
ונעימה שנשקה לפני וסיבכה את שערי.
הרגשתי כמו גיבור כל יכול, ההתנגדות לכיוון הרוח דרבנה אותי
להמשיך בריצה. לא נחתי לשניה וגם לא נמאסה עלי הריצה, המשכתי
לרוץ ולחתוך את הרוח. כמו שיים סוף נחצה לשנים כך נחצה האויר
לפני ואני רצתי בשביל שיצרתי. הרגשתי כמו הנשרים האלה שעפים
לגובה, ואז בלי כל אזהרה מוקדמת  צוללים במהירות שאין לתאר
במילים ומרגישים איך הם מפלסים את האוויר לשניים ויוצרים ריק
שכזה במסלול שבו הם צללו, אבל אני לא נשר כי רגלי על האדמה ומה
שנותר לי לעשות זה רק לרוץ.
רצתי בשביל לברוח מהמקום שבו הייתי, רצתי בשביל להגיע למקום
שבו לא הייתי, רצתי בשביל להרגיש את המקום שבו אני עכשיו.
העננים האפורים הבודדים הביאו עימם חברים וככה התחיל לאיטו מטר
נעים, רסיסי הטל רעננו אותי אך גרמו לריצתי לעצור.
מצאתי לי פינה שקטה מתחת לעץ שלעולם לא אזכור את סוגו, לפי
עוביו הוא היה נראה לי קיים לפחות מתחילת בריאת העולם.
נשענתי על אותו גזע ושקעתי במחשבות, טובות רעות, מעניינות או
סתם שטחיות, מחשבות על מה שהיה ואיך זה ישפיע על מה שיהיה,
מחשבות על מה שיהיה ואיך שזה ישפיע עלי אפילו חשבתי על המחשבות
שחשבתי עכשיו או לפני זמן רב וזכרתי שכבר חשבתי על אותן מחשבות
אבל שכחתי את המסקנות או את הפתרון.
לפתע ברחו לי אותן מחשבות מהראש, הרגשתי פשוט חלול לגמרי
והריקנות גברה עם הזמן. הרגשתי שככל שאני מנסה יותר להיזכר או
להמציא מחשבות אז ככה הן רק יותר נעלמות.
נעמדתי והסתכלתי לכל הכיוונים, חיפשתי את אותו אחד שגנב לי את
המחשבות. הרמתי אבנים הזזתי שיחים, לא מצאתי את זה שלקח לי את
המחשבות וגם בכלל לא הייתי בטוח שהם נגנבו, יכול להיות שהם
פשוט ברחו.
התחלתי לקרוא בקול למחשבות, בהתחלה קראתי לכל מחשבה ומחשבה
בנפרד בשמן הפרטי, זה לא כל כך עזר אז קראתי לכל המחשבות בשמן
המשותף.. "מחשבות"..
זה גם לא עזר, המחשבות לא ענו לקריאותיי. ואולי המחשבות לא
יכולות לדבר ובגלל זה לא עונות, ואולי הם לא יכולות לראות
ובגלל זה אותי לא מוצאות.
המחשבות היו אבודות, איזה בן אדם לא אחראי אני ונתתי להם סתם
ככה לברוח ממני בשדה הפתוח ללא השגחה וללא כל דרך לקבל עזרה.
התייאשתי, הבנתי שאת שארית חיי ימשיך ללא מחשבות, כל כך פחדתי
להיות ריק ללא כל עניין או מילוי.
נשענתי שוב על הגזע ופני מופנות לשמים, טיפות מים שהצטברו על
עליי העץ מהמטר טפטפו מטה וחלחלו על גזע העץ, זה היה מראה
יפיפה.
הבחנתי בשלישיית פרפרים לבנים מעופפים להם ביחד וכל הזמן
מתחלפים במקומותיהם, זה היה נראה כאילו ששלושתם עפים להם
במעגלים סביב עצמם, כנראה שהם סתם שיחקו.
בגלל שהמחשבות ברחו אז לא היה לי את היכולת לעצור את עצמי
מלתפוס את אותם פרפרים לבנים ותמימים, קבעתי שהם המחשבות שברחו
לי.
רדפתי אחריהם זמן רב בניסיונות נואשים לקפוץ לאוויר ולתפוס את
אותם מחשבות חמקמקות שהתגלו לעיני כפרפרים לבנים יפיפיים.
נופפתי בידי באוויר כמו משוגע בזמן שאני רץ במעגלים ומידי פעם
קופץ ומנסה להניח עליהם את ידי. הרגל שלי נתקעה באבן ארורה
שעמדה לה שם לתומה, התגלגלתי לי מספר פעמים, חבטתי את ראשי
וניראה לי שגם די שברתי את ידי, בשביל לבדוק זאת עשיתי אגרוף
חזק ביד ומידי פעם פתחתי אותו, פתחתי וסגרתי פתחתי וסגרתי..
לאחר מספר דקות שאני שרוע על הקרקע סוגר ופותח את אגרופי ללא
סיבה הגיונית ושפויה, הפרפרים נחתו על ידי באחת הפעמים שפתחתי
את אגרופי, כל כך התרגשתי שבלי לשים לב סגרתי את האגרוף עליהם
כל כך מהר וחזק שהם כמעט נמחצו. הם היו בסדר..
ניסיתי להחזיר אותם בחזרה לראשי אבל זה לא כל כך הלך לי, לבסוף
החלטתי ללא מחשבה מקדימה פשוט לפתוח את ידי ולתת להם לעוף
לחופשי. אני יכול להיסתר ללא מחשבות, אני ימצא לי חדשות, כאלה
שכן נכנסות לראשי ושלא יברחו.
ובכלל.. מי צריך מחשבות??