בסוף הוא כתב את עצמו. נמאס לו לחכות ל"זמנים יותר רגועים" מה
שזה לא אומר...
נמאס לו מהתירוצים המעצבנים האלה, שאין זמן, שמחר יותר מתאים,
כשתהיה השראה, הרי כבר שנה לא הייתה לו השראה, שנה כבר הוא
כותב ומוחק, מתמקד בשפה במקום במסר, מתמקד בניקוד ובתחביר,
בסאונד במקום בלחן.
אז הוא החליט לכתוב את עצמו, בלי מוח ובלי השראה, בלי חשיבה
מיותרת, פשוט לקחת את עצמו ולשים בתוך הדף, בלי עט ובלי מקלדת.
זה קשה כשחושבים על זה, דרש ממנו המון כוחות אנושיים שאין לו,
אבל הנה עובדה- הוא פה, כתוב שחור על גבי לבן, מנסה להצליח
בזכות עצמו, בלי שום קרדיט לשום סופר, אלא פשוט הוא עצמו,
מבושל ישר מהתנור, היישר לידיו של הקורא המיואש המנסה להבין מה
לעזאזל הוא קורא.
הכול התפרץ בבת אחת- שנה של תסכול, כיצירת אומנות שלא באה לידי
ביטוי, עכשיו סוף סוף הוא נכתב, ורק בזכות עצמו. הוא לא נתן
אפילו לסופר להציץ לפני הפרסום, כדי שלא יכתוב שהסיפור שלו
וייקח את כל הקרדיט. אם הוא רוצה שיכתוב הוא סיפור כשיהיו לו
השראה וזמן...
אז על מה הסיפור, שואל את עצמו הקורא המבולבל, המבין טוב מאוד
שמנסים להתחכם איתו. הרי אם הוא כתב את עצמו אז למה הוא כתוב
בגוף שלישי? ובעצם למה לא? הכול אפשרי בסיפור, גם שהוא כתב על
עצמו בגוף שלישי, וגם שהוא כתב את עצמו, הרי זה בדיוק העניין-
הסיפור ציפה בכיליון עיניים לנקודה הזאת ממש. כאן יש את מה
שהסופרים מכנים כ-"תפנית", כשהקורא נדהם לגלות שהסופר השתלט על
הסיפור. הוא הזיז אותו הצידה והתחיל לשנות פרטים ביצירה, ממש
את כל המסר שלה, לא נתן לסיפור דקה להסביר, או להתחנן אפילו
לחייו. הוא פשוט הרג אותו...
הסיפור מת, ומה שנשאר זה שאריות מגופו הצנום ממילא, בטוח שלא
שאריות מנשמתו.
זה היה סיפור ממש טוב, על גיבור-על המציל את חייו של אומן
צעיר, ובכך, מציל את כל יצירותיו הנפלאות. כמובן שהיו בו
מטאפורות ומשלים, ומסר... הרבה מסר, אבל כל זה נעלם ביחד עם
הסיפור.
הסופר הרגיש מרוצה, הוא ממש חשב שהוא הציל את היצירה, אבל בלי
סיפור הכול נדפק לו...
וכל מה שהסיפור רצה זה להגשים את עצמו, למלא את ייעודו בחיים.
ממש כמו ילד קטן, גנב הסופר את היצירה מידי הסיפור. הסיפור נתן
פתאום השראה לסופר אז הוא בא ולקח אותה, והיא בכלל לא הייתה
שלו מלכתחילה.
נשארה לסופר דילמה אחת גדולה- כיצד יסיים את הסיפור?
עוד נשאר ממנו ממש קצת, אבל סופו אינו ידוע מכיוון שזה החלק
הראשון שהסופר לקח ממנו, דווקא את הסוף, שהיה הכי מרגש שיכול
להיות, בהתחשב שזהו הסיפור עצמו שכתב אותו. מעין סוף מושלם
כזה, סוף שרק סיפור יכול לכתוב, עם פואנטה ומוסר השכל, ואפילו
פתוח לסיפור המשך.
אבל כל זה נעלם עכשיו, כשהסיפור מת, ומה שנשאר זה רק סופר
מתוסכל וחסר השראה...
אבל הוא יחכה לזמנים יותר רגועים, כשיהיה לו זמן...
או עד שהסיפור יכתוב את עצמו מחדש.