את צעקותיה איני מסוגל לשמוע
מסך השתיקה שלי חזק מהן
והוא מחריש את אוזני.

פניה פונות אל האש
היא בוכה
דמעותיה זולגות אל הארץ
מכות בה.

לבי נותר במקום אחר
ואני בוהה בה, חסר אונים.
מרוחק אלפי קילומטרים
אני מושיט את ידי לגעת בה
אך הכאב הצורב במוחי שב ומתעורר
עזוב, טיפש! ברח! הוא זועק
אני מתקפל באימה
היא מתמוטטת
ראשה מונח עתה על הגחלים הלוהטות,
דמעותיה מתייבשות במהירות, עורה נחרך
ושערה בוער כפתילים וכבה בלחישה, בזעקה.

איני קם, איני זז.
איני יכול - או לפחות כך נדמה לי, איני יודע.
האופל שב ומתקומם על הסתרתו.
הוא צף אל פני השטח וטובח במלאכים
המנסים לגעת בנשמתי.
הם נופלים ארצה מוכי תדהמה
ושותתי דם, דמעות בעיניהם העצובות, המיואשות.
ואני? שום תזוזה. במוחי מצטברים עתה חזיונות צבועים
אדום.
יין, דם, גופות מפותלים זה בזה באורגיה
הלומת שכרון חושים. אין זו תשוקת בשר,
אלא כמיהה נואשת לתמיכה, לעזרה.

אני מוקף בגופות המוכרים לי היטב,
ברזלים חדים דוקרים אותי, מקיזים את דמי,
אני חש את מגע הבשר החם ואת
הלמותם של הלבבות המקיפים אותי.
ידיים תופשות בי, ואני נרגע,
עוצם את עיניי,
כאן מקומי.

משכתי את גופתך מן האח. מחר אצא שוב
לדרכי. אולי אמצא אותם,
הפעם.