"הצבעים, בנאדם. הצבעים!" הוא צועק לי באוזן וממשיך בפרפור חסר
הישע שהוא קורא לו ריקוד.
"מה אתם?" אני חוקר אותו. הבנאדם הזה לגמרי מחוק, צריך לשמור
עליו חזק.
"הם כל כך... צבעים," הוא ממלמל, "אתה מבין אותי?"
אני נד בראשי, מדגיש את אכזבתי ממנו. הוא מפסיק לקפץ ומביט בי
בעצב.
"בוא," אני תופש בידו ומושך אותו לכיוון היציאה, "נלך."
הוא מהנהן.
"אתה יודע, סימון," הוא מתחיל לקשקש, "בתקופתי זה נחשב 'קול'
לאכול טריפים במסיבות," הוא מתאמץ לשאוף אויר, "אני מתאר לעצמי
שאף פעם לא התרגלתי לצעירים של שנות התשעים."
"השנה היא אלפיים שישים ואחת, סבא," אני גוער בו, "וזו לא
הייתה מסיבה, אלא לוויה, הלוויה של אמא של בקי, אוקיי?!"
הוא מהנהן בעצבנות, לא מסוגל אפילו להביט בעיניי מרוב בושה.
"לפעמים אני קצת מאבד את זה, סימון," הוא מתחיל עם התירוצים
שלו, "אני כבר לא צעיר כמו פעם."
אני עוצר מונית, שם אותה בתוכו, ומשלם לנהג מראש.
"אל תסתבך בצרות, סבא," אני מכוון אליו אצבע מאשימה, "אין לי
כוח לשטויות שלך יותר."
המונית נוסעת ואני מביט בה בתיעוב. אני חוזר ללוויה, מחבק את
בקי ומתנצל על התקרית המביכה.
"אין דבר," היא אומרת, פניה חתומות, "לפחות הוא לא
אלכוהוליסט." |