עדיין לא שעת לילה מאוחרת, בסך הכל ערב חורפי. איש ניגש
למכונית, צבע מטאלי, פס ייצור עדכני. תא המטען נפתח, הוא מניח
חבילה עטופה בשמיכה, טורק את הדלת, מתיישב ומתניע. הרדיו מת.
כל השדרנים ירו זה בזה כנראה. המנוע עוד חי. השמשות חסומות
באדים. הוא נוסע.
הכבישים העירוניים, רמזור, עוד רמזור, עוד אחד, מתחלפים בשממה
של הבינעירוני, מתפתל, ארבעה מסלולים, תהום עם גדר הפרדה. כמעט
ריק, פה ושם משאית בודדה או טנדר עייף, חיפושית עלובה מקרטעת
שאפשר לעקוף. חוץ מזה כלום. הברושים נוסעים בקצב קבוע, האספלט
בשחור חדגוני. בחוץ מטפטף גשם של בוץ. משמאל תחנת דלק, מימין
כמה טנקים שרופים. בקופסה של הכיס הקדמי נשארה רק סיגריה אחת.
עכשיו גם מתחיל ערפל.  
שלט לבן מציע לפנות. שם היעד מוזר ומזמין. האיש נעתר, מאותת,
לא ברור למי, ופונה. הכביש הרחב מתחלף בדרך דקה, חסכונית. כמה
בתים מפיצים מעט אור, קצת צהוב, קצת כחול-טלוויזיה. הרחוב
מוביל והמכונית נוסעת, זהירה, בעקבותיו. סיבוב, עוד סיבוב
וכיכר קטנה. רמזורים אין כאן, אין מה. בצומת יש ברזלים, מעבר
חציה ואיש מהבהב, דולק ונכבה, דולק ונכבה. חוץ מזה ריק. תחנת
האוטובוס נטושה. במגרש כדורסל מאולתר משחק ילד. זורק ומחטיא.
לפני הסוף יש פנייה אחרונה. המכולת של ניסים עדיין פתוחה.
ניסים יושב בדלפק, מעיין בעיתון או אולי נרדם, ראשו שמוט על
כתפיו. האיש מחנה, מדמים מנוע, ואז קם, מנגב את הבוץ ונכנס.
שקט רובץ בחנות. רק שורות בקבוקים, פחיות, צנצנות, באדום צועק,
בצהוב ושחור. ניסים ישן. החנות חשופה. האיש ניגש למדף ובוהה,
והשוקולד רץ: חלב-שמנת, אגוזים, במילוי קרמל. שכבת שקיקה דקיקה
נוצצת על פני האיש, ידו נשלחת לפנים.
מאוחר מדי. ניסים מתעורר. מנומנם עדיין, הוא חש שאינו לבד.
מבטו, חשדני מעורפל, מתמקד באיש הזר. ושתיקה.
השתיקה מתמשכת עוד קצת.
ועוד קצת.
ניסים מתעשת ראשון: "מה בשבילך?" האיש דבק בשתיקה, במדף. אולי
מחפש שם תשובה. הוא מכניס את ידיו לכיסים. אצל ניסים מתחלפת
חשדנות בתמיהה.  "אפשר לעזור", הוא שואל או מציע. שוב שתיקה.
ניסים אינו מוותר. "סיגריות אולי?" ופתאום מחייך אל הגב המופנה
לעברו, אולי מרחם על הזר התועה, אולי מלגלג.
"כן, כן, סיגריות", האיש מהנהן נמרצות כאילו נזכר, מסתובב.
"יש לי רק טיים".
"טיים זה בסדר". ניסים שולה חבילה, מציב על הדלפק. האיש מתבונן
מעל לראשו של ניסים. מדפי הסיגריות ריקים כמעט לגמרי.
"תגיד", שואל ניסים "לא קר לך. חולצה קיצית כזאת בלילה כזה.
קר, כבר סוף אוקטובר הרי."
"קר, באמת קר", מסכים האיש, מהנהן שוב כאילו נזכר, מצטמרר. "לא
נורא, יש לי מעיל במכונית". הוא ניגש אליה, פותח את תא המטען.
אד מהביל עולה מתוכו, ריח עדין של מטפחות נייר מבושמות, של
שמפו שלא צורב בעיניים. הילד, עטוף בשמיכת צמר דקה, פוקח את
עיניו, מחייך קצת, אולי מתוך החלום. האיש מרים אותו ביד אחת,
ביד שמאל הוא לוקח את המעיל שתחתיו, דובון חאקי דהוי, ושם על
כתפו.
"הי, זה לא ילד מה שיש לך שם? " קורא ניסים מתוך החנות.
"כן, זה ילד, אז מה?"
"לא, כלום, פשוט..." מהסס ניסים, מנסה להעיף עוד מבט בצרור
העטוף. ".. הוא שלך?"
"לא, הוא בא עם האוטו". האיש מחזיר את הילד אל תא המטען, לובש
את הדובון.
"אה", אומר ניסים, סורק את פניו של האיש, החפות מאיתות של
הומור. "זה בדגמים החדשים, מה?", הוא בודק בזהירות.
האיש אינו מגיב. הילד נראה עגמומי. האיש מחווה לעברו פרצוף
משונה, קצת מצחיק. הילד מזעיף את פניו.
"יש לך אולי משהו בשביל הילד?"
"בטח, בטח, מלא." ניסים נמלא מרץ, שולף מגירה ומניח על הדלפק.
המגירה עמוסה בלונים, מדבקות של בנות, כדורים שקופצים, אקדחים.
"מה שתרצה, רק תגיד."
"לא חשוב, משהו בשביל הילד. שישמח קצת".
"נכון, זה חשוב, שישמח". ניסים מוציא צעצוע קטן, משמח, תוצרת
קוריאה.
"לעטוף?"
"תעטוף, למה לא?"
"תגיד", שואל עכשיו ניסים, מנסה שוב להציץ בילד, רואה רק שמיכת
משבצות, "תגיד, הוא לא בוכה כשהוא קם מהשינה?"
"לא, הוא לא בוכה אף-פעם".
"ילד טוב."
"כן, ילד טוב", מהדהד אחריו האיש, מעיף מבט אטום במדף השוקולד.
"יש לך אש?"
ניסים זורק מצית למדף. האיש פותח את חבילת הטיים, מדליק
סיגריה. הוא מציע אחת גם לניסים, ניסים מסרב. אחת לילד, הילד
לא מסרב. באצבעות שמנמנות וחומדות הוא תופס אותה, מנסה לינוק.
הוא נחנק. "הוא צריך עוד ללמוד לעשן", מסביר האיש, "הוא עוד לא
יודע לנשוף".
"הוא עוד ילמד".
הילד משתעל. האיש תולש ממנו את הסיגריה, מעיף לרצפה. הילד
ממשיך להשתעל. האיש מרים את הילד וטופח חזק על גבו. הילד מתחיל
לבכות.
"חשבתי שהוא לא בוכה".
"הוא לא", אומר האיש בטון עצבני, "זו פעם ראשונה".
"תמיד יש פעם ראשונה", אומר ניסים בטון מעודד. ממגירה שנייה
הוא מוציא נייר עטיפה עם דובים שקשורים לבלונים עפים. הוא עוטף
בזריזות של זבן מיומן. ממקום לא ברור הוא דולה סרט סגול וזוג
מספריים, מסלסל תלתלים.
הילד ממשיך עם הבכי, העצור, המקוטע. האיש מתכופף, מרים את
הסיגריה המותחלת, מדליק מחדש בסיגריה שלו ודוחף לילד. הילד
יורק אותה. קטעי הבכי שלו מתחברים לרצפים. האיש נועץ בו מבט
חד.
"אולי קר לו", אומר ניסים.
"אולי". האיש מוצץ בחוזקה את קצה הסיגריה, בוחן שוב את הילד.
"לי לא קר", הוא אומר ומהדק את שמיכת הצמר סביב הילד. הילד
מגביר מיד את בכיו. "שישתוק", ממלמל האיש, נושף הברות אפופות
בעשן. הוא פושט מעליו את הדובון, תוחב את הילד, רגליים, ידיים,
הכל, לתוך גוף המעיל. הריצ'רץ' נתקע באמצע הדרך. האיש, אצבעות
חסרות סבלנות, מתעקש. הילד גם הוא מתעקש. הוא מפסיק עם הבכי,
עובר לצרחות.
הריצ'רץ' נסגר, עד הסוף, באחת. אחריו דלת תא המטען. כמעט שקט
פתאום. רק ברקע צרחות עמומות, כאילו נשאר טייפ פתוח באוטו, רוק
כבד במיוחד.
בתנועות מדודות, ישרות, פוסע האיש חזרה לדלפק. מכיס אחורי הוא
שולף במהירות  ארנק. כמה מטבעות נחבטות בדלפק, אחרות ברצפה.
האיש אינו מתכופף להרים. "ערב טוב" הוא יורה לאוויר וצועד
לכיוון המכונית.
ניסים נרכן, אוסף מטבעות בכף יד מזיעה. "להתראות", הוא עונה
תוך שהוא מתרומם. האיש בינתיים איננו. על הדלפק נשארה חבילה.
"הי, רגע.."
האיש, כבר כמעט בתוך המכונית, נעצר. הוא פונה חזרה לחנות, לוקח
את הצרור הקשור בסגול, ניגש למכונית ופותח את תא המטען. שקט.
הצרחות השתתקו. הצרור מועף פנימה, הדובים מחזיקים בבלונים חזק.
הוא טורק את הדלת, מתיישב ומתניע. תוך שניות הוא הופך לנקודת
אור שנעה, אחריה נשרך שובל של עשן.