התכווצות איברים פנימיים שיוצרים וואקום ריק בתוכי, דמעות
שמגיעות מהבטן ולא מהעיניים.
אני מרגיש אותן עולות במעלי הסרעפת, לקצה האף, ולזוית העין.
ואז מגיעה הדביקות בפה, והדמעות המלוחות שמגיעות לשפתיים
וההרגשה של מישהו הרגע גמר לך בפה.
הידיעה שעכשיו נגמרו לי הסיבות, והכל חסר משמעות פתאום ואין
כלום.
חוץ מעצמך, מהכאב ומהגורם.
כל שאר הדברים באים להבליט.

להבליט כמה לבד, כמה כל מה שעשיתי בחיים לא היה שווה כלום,
כל החיים הייתי רק מטרד, לא תרמתי כלום, לא שייך, לא שווה, אני
כלום.

כלום בדיוק כמו האיברים הפנימיים שלי, שהגיעו למקסימום
התכווצות,
ועכשיו גם בפנים אין כלום.
ואני קליפה ריקה ביציע עזוב באיצטדיון כדורגל,
קליפה אחת בין מליוני קליפות מלוחות מדמעות.
ואולי במקרה פעם בשבוע יש יחידת זמן קצרה מאוד של שמחה,
של מילוי, של משהו, אבל זה לא מצליח להאיר את השאר, את הריק,
אותי.

נו אז בשביל מה אני פה? בשביל לשבת על כיסא ולכתוב דברים
מפגרים כאלה
אפילו לי כבר נמאס לשמוע את עצמי מתלונן.
כ"כ נמאס שלפעמים בא לי לתלוש וריד וריד עם קרס דיג מהפרקים.

לשחרר לחץ, לפתוח את השסתום ולהתמלא.. אבל באוויר.
וכל מה שהתכווץ עד למינמום בפנים, יתפוצץ בתצוגה מרהיבה של
חתיכות בשר,
ושיער
ומילים על נייר
כי זה מה שנשאר.

14.2.2001