אף אחד לא בטוח איך זה קרה, אבל היא התעוררה בוקר אחד והבינה
שאין בה קסם, אולי היא פשוט נולדה ככה, מרוקנת, בלי קסם, ואולי
הוא ברח ממנה, נזל החוצה והלך לחפש מישהי שתדע לקסום אותו כמו
שצריך.
עכשיו היא יושבת בחדר מלא אנשים, לבד, מחפשת קסם.
אולי בגלל זה היא כל כך נמשכת אליה, הקסם שלה כל כך גדול וכל
כך חזק שהיא מרגישה אותו קצת בתוכה כשהיא איתה. אבל זה רק נדמה
לה, הקסם לא בתוכה, היא בתוכו, שבויה, עיוורת, אוהבת. ככה היא,
שבויה בתוך הקסם שלה, בלי קסם משל עצמה, כל כך מקווה שקצת
מהקסם ידבק אליה, ואז, אנשים יראו אותה כמו שהיא, ואז, אולי גם
בה יתאהבו, אבל לא, מה שנועד לקרות זה שהיא תמשיך לחיות בצל של
אנשים, מסתכלת מהצד ומחפשת קסם.
הילדה התחילה מן מסע בתוך נשמתה, מסע אל מחוץ לקסם שלה.
זה היה קשה, אבל בסוף היא מצאה את עצמה כבר לא שבויה, הקסם
איבד את ההשפעה שלו עליה, עכשיו כל מה שהיא יכלה להרגיש זו
ריקנות נוראית שאוכלת אותה מבפנים, גדולה מכל הטוב שבה וחזקה
מכל האהבה שלה.
עכשיו זה חסר לה כל כך כי כבר אין לה לא קסם משל עצמה ולא את
הקסם שלה.
היא יכולה רק לעמוד בצד, לבד, להסתכל ולא לראות, לתת לקסם שלה
לעבור לידה במקום להיכנס אליו בעיניים עצומות לרווחה. למעט זמן
היה נדמה לה שכל המחסור שלה בקסם היה בעצם כי כל הקסם שלה עבר
ממנה אליה, כי היא יודעת לקסום, היא יודעת איך להתייחס לקסם
שלה, היא יודעת, בגלל זה יש לה הכל, כל מה שהילדה רוצה.
אבל היא יודעת שאין טעם להשלות את עצמה, כי אין כאן את מי
להאשים חוץ מאת עצמה, רק היא לבד איבדה את הקסם שלה, והיא לבד
צריכה להמשיך לחפש אחריו, כי עד שהיא לא תמצא קסם משל עצמה היא
לא תהיה מאושרת.